השליח של הפיצה - חלק שלישי

זהו סיפור מתח בהמשכים. בפרק הראשון מצאתי גופה וניסיתי להפליל את השליח של הפיצה שהזדמן למקום. בפרק השני נתתי לו להחזיק את האקדח שמצאתי ליד הגופה, הוא פלט כדור, השארתי אותו בדירה וברחתי. הבטחתי לחזור. אז הבטחתי.

כעבור חמש שנים

לא הקשבתי לאינטואיציה שלי ונכנסתי לחדר המלון. משהו במנעול הרגיש לי לא בסדר. אולי זה היה הצליל של הדלת שנשמע אחרת. הריח. היה שם גם הריח הזה - ריח מלוח, לא בושם של חדרנית, לא ריח של המלון, משהו אחר. היו לי כל הסיבות לחשוד ולא עצרתי את עצמי. אולי זו הקלות דעת הזו של הביקור. אולי הדרינק הקטן במקסיקנית היה טו מאץ׳. כשסבא שלי נפטר, כשהייתי ילדה, אני חושבת ששם זה התחיל. הצלחתי לבנות חומה כזו - הכל נהיה נורא פשוט, פחות מורכב. נהנתי יותר אבל גם לפעמים הרגשתי את עצמי ממש סתומה. הגעתי להרפתקאות ולפעמים הסתבכתי בצרות אבל החיים עברו כמו סרט. הצלחתי תמיד להסתדר. שום דבר לא נגע בי.

נכנסתי לחדר, זרקתי את התיק על המיטה וטרקתי את הדלת. נכנסתי לשירותים, שטפתי את הפנים ויצאתי החוצה. נשכבתי על המיטה והתחלתי להתעסק בטלפון כשפתאום שמעתי שיעול שהקפיץ לי את הלב. כזו חסרת דעת. על הכסא ישב גבר צעיר במעיל עור שחור וג׳ינס. זקן קצר, עגיל ואקדח. זינקתי מיד מהמיטה.

״נו, את לא מזהה אותי?״
״אני... אני מצטערת, אני לא הייתי בארץ...״
״כן, אני יודע, לא היית בארץ מאז השני במרץ 2012...״
״סליחה, אתה שוטר? אפשר לראות תג?״
הרווחתי זמן ותכננתי כבר את מסלול המילוט כשהוא הוסיף ״לא, לא - אני לא שוטר ולא באתי לעצור אותך. את יכולה להירגע.״ הוא אמר ״אבל אם הייתי שוטר, את חושבת שהיית לי סיבה טובה? את יודעת, הכלא סיים לי את הקריירה המפוארת במטבח האיטלקי אבל אני עדיין עושה משלוחים...״

הסתכלתי עליו ולא הבנתי על מה הוא מדבר. אולי... אלוהים ישמור. הכל חזר אלי. ״אתה, אתה... אתה...״ התחלתי למלמל
״כן, אני השליח של הפיצה. נמרוד.״ אמר וחייך ״ואת הכלבה השרמוטה שהשאירה אותי עם אישה מתה והזמינה משטרה.״

חשמל עבר לי בכל הגוף. רציתי לקבור את עצמי, להיעלם, למות באותו הרגע. התביישתי נורא ויחד עם-זאת הסתכלתי על עצמי ולא ידעתי למה אני כל-כך מתרגשת. לא הבנתי את הזעזוע הזה. הרי תמיד הייתי כל-כך קרת-רוח. גם מראה של גופה כמו בפעם ההיא לא זיעזע אותי ועכשיו אני פתאום נסדקת.

״אוי, אוי - נמרוד, אוי נמרוד״ שמעתי את עצמי ממלמלת ומתחילה לבכות. ״אוי, נמרוד, אני כל-כך מצטערת! אני כל-כך מצטערת!״ ומצאתי את עצמי מתייפחת ומתייפחת. חשבתי שהוא בא לנקום בי. לא ידעתי מה הוא יעשה לי ולמען-האמת גם לא היה לי איכפת. הסכר נפרץ. נזלת, מסקרה, דמעות. כשאימי נפטרה לא בכיתי כך וכעת הייתי שבורה לחלוטין. ״אני כל-כך מצטערת!״ אמרתי ונפלתי לרגליו.

״את חושבת שאתן לך לרמות אותי פעם נוספת? אני אידיוט אבל לא כזה אידיוט.״ הוא קם, ניגש לכיור וחזר עם כוס מים. הוא התיישב חזרה בכיסא מולי ולגם מהכוס ״זהו, אני מרגיש הרבה יותר טוב עכשיו״ אמר וחייך.

הופתעתי שלא הציע לי את המים. פסקתי מלהתייפח והסתכלתי עליו. ״אה סליחה, נכון״ אמר, הושיט את הכוס מעל לראשי ושפך אותה באיטיות. המים היו קרים. השיער שלי נרטב, החולצה שלי נרטבה. הרגשתי מושפלת, מבוזה. הרגשתי אפסית אבל גם הרגשתי שמגיע לי. שנאתי את עצמי באותו רגע. ההשפלה הזו הגיע לי. כל-דבר שהיה עושה לי עכשיו היה מגיע לי. לראשונה בחיי הרגשתי סופסוף שלמה עם עצמי. שם, על הברכיים, רטובה ועלובה הרגשתי שהגעתי הביתה.

לפרק הבא...