יציאת זבולון - סוף
לתחילת הסיפור: כאן
מצאתי את עצמי עומד מתחת לעצי דקל גבוהים בסביבה מדברית. מצמצתי בעיניי בניסיון להתרגל לאור השמש הישיר, אחרי חודשים של ניתוק מקרני שמש בלתי מסוננות. מבין הדקלים הבחנתי בכמה דמויות מתווכחות ביניהן. ממיר השפות שלי תרגם את שפתם אוטומטית. הגברתי את השמע באוזניות והקשבתי.
"רוב מחנה העבדים כבר התרחק. זו הזדמנות גדולה. נמתין עוד כמה דקות ונסתער מאחור, לפני שיבינו מה קורה נשבה כמה מהחלשים הנגררים בסוף."
"אין לי מושג איך הם הצליחו להשתחרר מהממלכה, והם עוד רבים כל כך... אומרים שהמנהיג שלהם מכשף, שהוא קרוב משפחה של הכומר ההוא, איך קראו לו? פוטיאל או משהו?"
"שטויות... מכשפים הם סתם מאחזי עיניים. אני גם לא קונה את זה שיש להם אל שדואג להם, הכול שטויות, הכול מקרה... הינה, נראה לי שהגיע הזמן..."
שתי הדמויות יצאו מנווה המדבר בליווי שישה־שבעה אחרים. המתנתי כמה דקות ויצאתי בעקבותיהם. שני ענני אבק נגלו לעיניי – האחד קטן וקרוב, והשני גדול ומרוחק.
באמצעות המשקפיים הטלסקופיים שלי ראיתי כי ענן האבק הראשון עלה מכמה עשרות פרשים חמושים רכובים על גמלים הרוכבים לעבר ענן האבק הגדול יותר. אחרי התאמת הגדרות המשקפיים למרחק ולתנאי השטח הקשים, התגלה לעיניי כי ענן האבק הגדול עלה ממאות אלפי אנשים הצועדים בערבה בסדר מופתי – אנשים, נשים וטף. לא היה סוף להמון הזה, הם כיסו את כל האופק!
"טוב שבאת, ברוך," נשמע קול מאחוריי.
מאחוריי עמד הזקן שהתנחל בחללית שלי. כעת הוא נראה ערני למדי ועשה רושם של איש פיקח ונבון.
"אתה הבאת אותי הנה?" שאלתי אותו, "באיזה מחולל השתמשת? כך נכנסת לזבולון?"
"מי בכלל קורא לחללית זבולון?!" תהה הזקן ומשך בזקנו, "חשבתי שעם הזמן תְּפַתְּחוּ קצת יצירתיות..."
"מי שלח אותך? ולמה? זו מזימה של הצי? זה איזו טכנולוגיה חדשה של המעבדות ואני שפן הניסיונות?"
הזקן גיחך מתחת לזקנו. "לא משנה מי שלח אותי. אני רק כלי. הובאת הנה כי יש לך תפקיד חשוב, ואתה עומד לבצע אותו. עכשיו – בוא!"
נגררתי בחום המדברי אחרי הקשיש שצעד בגאון וזמזם לעצמו מנגינה הזכורה לי מהילדות. לאחר צעידה של כמה שעות, שנראתה לי כנצח, נעצרנו למרגלות גבעה. התמוטטתי במקומי. אך הזקן כלל לא התעייף, הוא גם לא הזיע או הראה כל סימן אחר שכל בן אדם נורמלי היה מראה בנסיבות האלה. התחלתי לתהות אם הוא בכלל אנושי או חייזר או רובוט מתוחכם... אך הוא היה הגון דיו לתת לי זמן למנוחה.
אבל לכל דבר טוב יש סוף. "עכשיו קום," הורה לי אחרי שעה קלה, "הגיעה שעתך היפה, מי יודע, אולי נולדת מראש בשביל היום הזה!"
"מה אתה רוצה שאעשה?" השבתי בלאות, מנסה להרים את עצמי. הזקן משך אותי בחולצה והרים אותי על רגליי כאילו הייתי סחבת רצפה.
"אני לא רוצה שתעשה. אתה רוצה לעשות, או לפחות תרצה..." אמר ונקש באצבעו על כתפי והחל לצעוד. טיפסתי אחריו בדכדוך.
לקראת הפסגה, עצר אותי בידו. "עלֵה ראש הפסגה והבט היטב במתחולל למטה!"
צייתי להוראתו והשלמתי את הצעדים שנותרו עד ראש הגבעה. קולות מלחמה קידמו את פניי. מתחת לגבעה התחולל קרב מזוויע, כזה מהסיפורים, עם חרבות והכול. זיהיתי בתוך הנלחמים את הדמויות מנווה המדבר, ומבט של רצח בעיניהם. הם נלחמו באנשים בעלי גופים שרירי, אך מהבעת פניהם היה ניכר שרוחם לאה.
"החברה עם החרבות הם הרעים," הסביר הזקן והצביע לעבר מיודעיי מנאות המדבר, "הם מתנכלים לעבדים שהשתחררו לא מכבר ומבקשים לצוד אותם ולשעבדם מחדש. העבדים לשעבר נלחמים על חייהם, אבל הם חלשים ברוחם, מעולם לא השתתפו בקרב קודם לכן, והביטחון העצמי שלהם נמוך אפילו יותר משלך."
"מה אתה רוצה שאעשה?" שאלתי בעודי מביט על האנשים השחומים הנמסים להגן על עצמם מפני חבורת מוכרי העבדים.
"שוב, אני איני רוצה שתעשה דבר. השאלה מה אתה רוצה לעשות?"
"מה אני כבר יכול לעשות?" עניתי לו, "וחוץ מזה, זה ממש לא ענייני, ואיני מתכוון להכניס את עצמי לבעיות. איני יודע מי אתה ומי האנשים האלה. איני פועל בלי הוראות ממפקדת הצי, ואני דורש ממך שתחזיר אותו לזבולון תכף ומיד!"
הזקן התעלם מהדרישות שלי והצביע אל גבעה שניצבה מול הגבעה שלנו. באמצעות משקפי האור הבחנתי בזקן אחר היושב על סלע גדול. לצידו עמד זקן אחר, דומה לו, ולצידם אדם שלישי, צעיר יותר.
"כשהזקן היושב על הסלע יורה לך בידיו כלפי מעלה, עליך למצוא את הכוחות שהסתרת בעצמך כל חייך. אם לא תעשה זאת, העבדים יפסידו את חירותם. אבל זה עניין שלהם, כפי שאמרת. השאלה אם אתם מוכן לשינוי או לא."
כל העניין נראה לי הזוי. זה לא שהיה לי איזה תותח קלירנטים או משהו כזה, כמו של ראובן... וגם אם היה לי, הוא היה משמיד את כל הנלחמים בבקעה, כולל כולם, עד האחרון שבהם. לא נראה שזה היה עוזר למישהו...
"קח," הזקן הושיט לי את הגביע שהיה בידו בחללית. הפעם לא בקע ממנו כל ריח.
"מה אני אמור לעשות בזה?"
"זו טכנולוגיה מתוחכמת מאוד..." אמר הזקן בידענות וחיכך בזקנו, "עליך רק לקבוע בדעתך למי תרצה לעזור, וברגע שתפעיל אותו, הוא יעלה בקרבם את רמת האדרנלין, ויכולתם לנצח תעלה."
ניסיתי להבין מהבעת פניו אם הוא צוחק עליי או באמת מאמין במה שאמר, אך מעולם לא הייתי טוב בקריאת פנים. הגביע נראה כגביע כסף סתמי לחלוטין, כזה שמקבלים לבר־מצוה מדוד שבא לבקר מגלקסיה שכנה. לא היה בו שום רמז למשהו המזכיר טכנולוגיה כלשהי...
קול צווחה הגיע לאוזניי ומשך את עיניי חזרה לקרב. הצווחה הגיעה מנערה שהסתתרה מאחורי אביה, הנלחם להגן עליה בשארית כוחותיו. הנערה הביטה בפנים חיוורות בסוחר העבדים המכה באביה בלי רחם והתכווצה במקומה, רועדת בפחד. ובעודי מביט בה בעניין, הפנתה הנערה את פניה לעברי.
כשמבטנו נפגשו, הרגשתי דלת סגורה הנפתחת בקרבי לראשונה. עקרתי את מבטי ממנה לעבר הגבעה הרחוקה. הזקן היושב על הסלע הנהן לעברי והגביה ידיו מעלה. הנהנתי אליו חזרה וכיוונתי את הגביע בכוח לעבר הנערה ואביה המותש.
משהו קרה. איני יודע מה ואיך. אבל הקרב הסתיים. ואני ידעתי שהנערה ניצלה. ושאולי היה לי חלק בכך.
נמצאתי שוב בחדר האוכל בזבולון. לפניי ישב יוחאי, המפקד הישיר שלי.
"ברוך היקר!" אמר יוחאי בחגיגיות, "אני שמח לבשר לך על העלאה בדרגה. הרווחת אותה ביושר!"
למראה פניי ההמומים, צחק יוחאי והסביר, "התגברת על עצמך. פתחת את הדלת האסורה. התמודדת עם האתגר שהציבה זבולון – עלית בדרגה!"
"אה... עוד משהו," הוסיף כבדרך אגב, "הבטחתי לאימך שתגיע לליל הסדר..."
ולפני שהספקתי להגיב, נפתחה הדלת, ונערה נכנסה פנימה. "אם לא אכפת לך, אשמח שבדרך הארוכה להוריך תוריד את בִתי בירושלים. היא משתגעת במדבר הכוכבים הזה..."
הבטתי בתמיהה בפני הנערה הצעירה שהצלתי.
היא, לעומת זאת, חייכה.