שירה

יקירי, 

לקום, להתנתק, להחליט לשנות, לצאת אל דרך לא נודעת, בלי פרוטה בכיסך, בלי שתדע היכן תניח ראשך ללילה, בלי להבין את העולם האחר, בלי ידיעה שצריך להשקיע בעצמך באהבה גדולה כדי להתרומם. לנסות לחיות לבד כמעט בלי סביבה תומכת, זו טלטלה קשה למסלול החיים שתוכנן לנו בקפידה. אנחנו בגדנו. בגדנו באמונה, בגדנו בקהילה, במשפחה. אבי ישב עלי שבעה, אימי עד היום לוחשת בטלפון שהיא לא יכולה לדבר ומנתקת. סיפרתי לך פעם על היום בו עזבתי? זה היה אחרי פסח, לאחר חודש קשה, ואני לא מתייחסת לנקיונות הבית, והגעלת הכלים האינסופית, אם כי על קבלת ההחלטה לקידום השידוך שלי. כשהראו לי את המיועד, אדום מחיוורות, מבטו מושפל מטה, לא מנסה לחפש את עיניי, נחנקתי. האור בחדר השחיר וגרוני התכווץ, נאטם למעבר חמצן. זה היה מיועד מספר שלוש, והוריי לחצו במבטיהם שזה האחד בשבילי. הנהנתי רק כדי שאוכל לחמוק בעת שהם חותמים ולוחצים ידיים גבריות, ירדתי אל הרחוב ופרצתי בבכי, המשכתי כל הלילה בשקט, אל תוך הכרית, כדי שאחיותי הצעירות לא ישמעו וחלילה ילשינו לאמא. למחרת, לאחר שבני המשפחה יצאו, חמקתי חזרה לאסוף את התיק שהחבאתי כמה שבועות קודם, לאחר פגישה עם מיועד מספר שתיים. את הדלת נעלתי ביד רועדת, בקושי הצלחתי לשלוף מהחור את המפתח. אספתי את התיק הצנוע אל חיקי ובצעדים מהוססים ירדתי במדרגות, מקווה שלא להיתקל במישהו מהשכנים. בדפיקות לב מואצות שאיימו לפרוץ  את החזייה, הגופיה, החולצה, הסוודר, התרחקתי מבית ילדותי. את המפתח השחלתי דרך חריץ תיבת הדואר המתקלפת, ללא מילות פרידה, ללא מספר טלפון. שאף צד לא יוכל להתחרט. שלא יחשבו שזה טריק, ניסיון לשדל אותי לחזור. סגרתי את הדלת ולא השארתי אפילו חריץ חלון לשוב דרכו. 

הדבר הראשון שעשיתי, בשירותים של התחנה המרכזית, היה להוריד את כל השכבות האלו. כל שכבות ההסתרה, הסודות בחדרים, איסור דיבור, איסור הסתכלות, שחס וחלילה לא יאשימו אותך בדרדור של איש תורה גדול למעשה שטן רק כי הסתכלת לו בגוש העיניים וחיפשת איזו חמלה בעיגולי האישונים. הן תמיד העיקו עליי, הגרביון העבה, חצאית אטומה עד הקרסוליים, מיליון השכבות המשטיחות את החזה, טשטוש קווי הגוף. קוד לבוש מטופש. שמחתי להיפטר ממנו. זרקתי את הבגדים בפח והוא הקיא אותם החוצה. הבנתי את רפלקס הדחייה. הייתי שורפת אותם אם היה לי האומץ, אבל לא רציתי לעורר בעיות, רציתי לחמוק בשקט מתחושת עיניים זועמות שבוחנות אותי, שחודרות אל תוכי ונדמה שקוראות את מחשבותיי הכמוסות ביותר. לא לקחתי סיכון וגם גזרתי את שיערי הארוך. השיער יגדל, ניחמתי את עצמי בעצב. נזכרתי בחברתי הדסה שהתקדשה, ובבת אחת נעלמה מחיי. ראיתי אותה בחטף אחרי החתונה, היא הלכה ברחוב מתגרדת כהוגן, מחפשת איך לסדר את הגוש הזר על ראשה, ולהפחית מאי הנוחות. היה לה שיער ארוך בהיר יפיפיה ועכשיו יש לה כלום שחייבים לכסות. גזרתי את הקוקו באמצע העורף והכנסתי אותו לתיק כי כך אמר לי הקול הפנימי, זה שבלעדיו לא הייתי מעיזה לכל זה. בשירותים, במראה הדהויה הבטתי בגוף החדש שלי, היה לו מותניים, זוג שדיים לבנבנים  ועגולים, אך לא יכולתי להתעכב במבט, נחפזתי אל הג'ינס וחולצת שרוולים שחורה ופשוטה שהורדתי מחבל בשכונה רחוקה, שם פחות הייתי לחוצה להראות, אך גם גניבה באור אחרון של יום אינו מעשה שנסלח, לא בקהילה, נוגד את המוסריות שהוטמעה בי ואפילו את מה שציווה הדיבר השמיני, ועדיין בער בי לנפץ את החומה שכל אלה בנו סביבי. דחפתי את הבגדים לתיק ומיהרתי להעלם דרך סמטאות לא מוכרות כשחשש גדול מלווה אותי  הבטתי לצדדים אינספור פעמים בטוחה שכולם יודעים מה גנבתי ומדוע ועוד שנייה, מעבר לפינה, כולם יצוצו ויתפסו אותי וישפילו אותי ברחוב, או גרוע יותר, יטילו אות קין על המשפחה, הם יכלו בקלות לבטל את השידוך של מוישה, או לגרום לסילוקו של יצחק מהישיבה. הידיעה שעברתי על עשרת הדיברות ולא הכה בי ברק משמיים, נטע בי את הכוח להעז אל הצעד הבא, זה שממנו אין חזרה. 

לא אשכח את התחושה המוזרה של הג'ינס על רגליי, צמוד, אך לא חוסם. עוטף במעיין ליטוף של בד חצי נוקשה שהפיק רעש מוזר כשהלכתי ברגליים צמודות מדי מתוך הרגל. הגנבתי מבט נוסף לראי - לחיי קיבלו כתמי צבע ורודים ורכים, לקחתי נשימה גדולה וחייכתי חיוך מזויף, שיהיה בינתיים. 

הכל שונה כאן, בתל אביב. רועש בעיניים וצבעוני באוזניים. צלילים שלמים שלא היו לי מוכרים. מכל חנות נשפכה מוזיקה אל הרחוב. חלפתי על פני חנות תכשיטים, חנות בגדים, חנות ירקות אורגניים ובית קפה,  וחזרתי שוב על פניהם. נהנתי מחילופי הצלילים שלא הצלחתי להגדיר אך הבחנתי בשונות מקצבם. זו היתה חוויה מכוננת שכמובן לא הבנתי באותם רגעים, רק במרחק הזמן. עמדתי שם ואיש לא האיץ בי לחזור הביתה, להצניע עמידתי, הייתי באפס מעש, ועדיין עיניים לא ננעצו בי. הייתי קשובה רק לצלילים וזה היה אלוהי.  הקב"ה העניק לאדם תעלת מסרים ברורה ישירות ללב, התפילה, שירת הגברים בבית הכנסת הרעידה לבבות רבים בשכונה אבל לי זה לא עשה דבר. שאלתי פעם מה מיוחד כל כך בתפילת שמע, באמת רציתי להבין, להאמין, ועל כך חטפתי מכות מהחגורה של אבא, רק על עצם השאלה. כך למדתי שעדיף לשתוק מאשר להרוות את סקרנותי. השאלות הלכו וצברו בתוכי ממדים של מפלצת, של שד שסירב לקבל את התורה בכניעה. אבל יותר מהתורה, היו אלו חוקי היום יום הנוקשים שחדרו ועיוותו את עצמותיי עד שחשתי כאב עז בבטן ובאגן. אך כשעמדתי מול אותן חנויות, באוזן ימין מוזיקת תיפוף קצבי עם שטף דיבור מהיר ובאוזן שמאל מעין כליזמרים מרחפים, חשתי את הכאב משתחרר, הצלילים נכנסו בשער הכניסה ומשם התפשטו לכל פינה בגופי, מאלצים את הכיווץ באיברים הפנימיים לשחרר אחיזה. הוא נטש אותי דרך הפה, דרך העיניים, דרך הרגליים. נשימותיי הפכו ארוכות ועמוקות, חשתי את החמצן מתערבל עם המקצב מאוזן ימין והפולשים הנפלאים מאוזן שמאל לספירלת ריקוד דמיונית שנוצרה סמוך לחזה והמשיכה מטה כבתחרות אל הרחם, מי יעבר אותי קודם. מקצב התופים ומילות המחאה הבוטות או הרמוניות של כלי נשיפה וכלי מיתר. לחץ נעים נוצר באגן התחתון, המוזיקה המשיכה לפלס דרך חדשה בגופי, גרמה לערפול בעיניי, עד שהחליטה לצאת בחוזקה דרך נרתיקי בצורה של גלי חום ולחות. הפות שלי בכתה.

כן אהובי. כך גיליתי את הקשר המיוחד של הפות שלי עם מוזיקה. היא לא אהבה את כל סגנונות המוזיקה, אבל שמחה כשנתתי לה לחקור באופן עצמאי. כל הזדמנות שכזו קירבה אותי אל עצמי ביתר שאת. בתחילה רק הייתי מאזינה ונותנת לה לענות. אחר כך התחלתי לשאול אותה, איך היא מרגישה. הייתי מכוונת את הטרנזיסטור בחדר הקטן והצנוע שסיפקו לי מהעמותה בשנה הראשונה שלי לחזרה בשאלה, בוחרת תחנה על הסקאלה ומעבירה את ידי אל עבר האזור התחתון, ושואלת אם זה יפה? כשזה היה יפה, היתה עונה ברוגע ומאפשרת לי ללטף את פנים ירכיי, ולעסות את שדיי. כשהמוזיקה עניינה אותה במיוחד, היא היתה מכושפת, הגיבה בניעות מעלה ומטה, וזימנה את אצבעותיי לטייל בשפתיים החיצוניות, לדגדג את הכיפה הנעימה שהיתה מתנפחת מהלחות העצומה שהיתה שופכת עליי בנדיבות. היא אהבה במיוחד מוזיקה ללא מילים, כי היא חיברה את המילים בעצמה. בגעש, שלחה אותות אל המוח ומשם אל קצוות אצבעותיי, ללוש את פנים הנרתיק, ולחפש את הנקודה בה כל המילים שיכולה להאמר הפכו לאנחות ארוכות, למקצבי נשימה שעלו וירדו באחידות עם תזוזות האגן ולצעקה אחת ארוכה בעלת צליל גבוה שהולחן במיוחד בשבילה. 

והיתה גם מוזיקה מסעירה, שהיתה מקלפת מתוכי שאריות שכבר חשבתי שפדיתי אך בכל זאת השאירו חותם היסטורי בגופי, מנערת מעליי את כל הפעמים שהתביישתי בה כשלא הייתי צריכה בעוד מים זרמו בחמימות אליה והיא גמעה אותם בהנאה ואני חשתי אשמה ובושה. היא חיכתה לי, לחשה לי, מגיבה בסערה, אך לא בתשוקה מסמנת לי שהפעם עליי ללחוץ חזק בנקודה פנימית בצד ימין. רק ללחוץ, ואז להרים בבת אחת, וחיצי כאב היו מגיעים בזמן הלחיצה, לא הבנתי מדוע, אך לא התווכחתי, אם הייתי מתווכחת איתה, היא מייד הייתה מתייבשת ונאטמת למספר ימים. רציתי רק בטובתה, דרכה נשמתי, דרכה אכלתי, דרכה פילסתי לי עצמאות בעולם. היא העניקה לי מכוחה ואני מכבדת אותה, את תורתה. כן מוזר לחשוב עליה כך. היא השדכנית הטובה, המתווכת לי את עוצמות העולם החדש שבחרתי בו, היא יודעת בדיוק מה טוב לי גם כשאני אינני. פעם שאלתי מדוע כל זה? והיא ענתה שגם בעולם החילוני יש רוע וזו דרכה להראות לי מהי אותנטיות, ללמד אותי על עצמי כמה שיותר כדי שכאשר אפגוש בבחור או אולי זו תהיה בחורה, אבין מייד את זכות כוונותיהם כי אדע להקשיב לה תמיד, וגלי העונג הגבוהים והארוכים שדרכם היא תדריך אותי יעזרו לי לבחור בחירות אמיתות עבורי. 

כשפגשתי אותך לאחר מספר שנים, ישבת בבגדים בלויים ומלוכלכים, בשיער פרוע והתחלה של זקן בפינת רחוב בן ציון וקינג ג'ורג', סמוך לחנות המוזיקה האוזן השלישית. היית רעב לחיים, לא רק לאוכל, קלטתי זאת מייד, זה היה ברור לכל יוצא בשאלה. מידע אנונימי הגיע לעמותה אודותיך ויצאתי בעצמי לחפש אחריך. קיוויתי שתסכים שנושיט לך יד. לא ציפיתי שאושיט לך גם את הלב. איבדתי בשלב הזה את האמונה במציאת בן זוג כי חיפשתי מישהו שיכנס לליבי ויגרום לפות שלי לרצות לשיר והתאכזבתי בכל פעם מחדש.

גיליתי שלימדת את עצמך לנגן בגיטרה שמנהל החנות סידר לך לאחר שיום אחד הצלחת לחדור את מעטפת האדישות של עובדי החנות. אתה אוהב מוזיקה וזה הטריף אותם שבחרת לשבת בנקודה הזו כדי להנות מהמוזיקה שנשמעת מהחנות. מאז הם החלו משתפים אותך ושואלים לדעתך ויחסי ידידות נרקמו ביניכם, אך בעקשנותך סרבת לכל דבר שהוא מעבר לתה חם בחורף ומי קרח בקיץ. את הכריכים היו משאירים כשהיית נרדם, מפאת ההבנה כי אתה מובך מהעניין. אני חושדת שאחד העובדים הוא שיזם את הפנייה האנונימית. 

לא רציתי להביך או להכריח, רק לתת אפשרות. השארתי כרטיס ביקור והתרחקתי, התכוונתי לחזור רק למחרת, אך בעודי צועדת הלאה ממך שמעתי אותך פורט על הגיטרה ושר בקול צלול ונעים "אם יש בי מיתרים הם מתנגנים ברטט". המיתר נמתח בינינו ורטט טס לאורכו במהירות ונחבט בליבי בחוזק עד שעצרתי וחזרתי על עקבותיי. 

נעמדתי מולך משתהה ביופי הצלילים המנוגד לציפורנייך המטונפות מפיח הרחוב הסואן.

"יום החולין הזה הוא יום שיש בו חסד 
ובחסדו שורות אליך נכתבות 
קח את ידי עכשיו עשני מפוייסת 
ביום חולין כזה דרכינו מצטלבות" 

וכשמבטינו הצטלבו בסיום השיר, דמעות זלגו מעיניי, שמעתי את הפות שלי שרה.