בצד השני
בצד השני
אבא שלי לוקח אותי כמעט כל ערב לשחק בפארק שליד הבית, כשהוא חוזר מהעבודה. אני פוגש שם את עידו ואנחנו מתחרים מי יכול להתנדנד הכי גבוה. לפעמים אני מנצח ולפעמים הוא. אחרי זה אנחנו מתגלשים בתורות במגלשות. בימים גשומים אבא לא מרשה לי להתגלש כי המגלשה רטובה ואמא תדאג אם אחזור הביתה כשמכנסיי רטובים. אבל מותר לי להיכנס למנהרה הצהובה כי היא סגורה והגשם לא נכנס לשם. בפארק יש גם חבלים אבל הם בשביל הילדים הגדולים, כאלה שיש להם הרבה כוח בידיים. אני יכול לטפס עליהם אם אבא עוזר לי. אתמול עידו סיפר לי שהוא מצא מנהרה חדשה, יותר מגניבה מהמנהרה הצהובה הרגילה שאנחנו עוברים דרכה בדרך כלל. "מה מגניב בה?" שאלתי. "אם אתה עובר לצד השני אתה יכול לראות את המתים". "מה? איזה מתים?" לא האמנתי לו. אי אפשר לראות מתים בצד השני של המנהרה. אבא אמר לי פעם שאפשר לראות אותם באדמה, רק פעם אחת וזהו, כי אז מכסים אותם בחול והם הולכים לישון להרבה זמן. אני חשבתי שיהיה להם יותר נעים אם יכסו אותם בשמיכה במקום בחול. –"אני ראיתי שם את החתול שלי מיקי שנדרס." עידו אמר וחייך. –"הוא נראה בסדר גמור! בלי דם בכלל!" –"אתה שוב עובד עליי?" שאלתי אותו. "נשבע שלא! בוא אני אראה לך." עידו ירד מהנדנדה והחל לעבור את המדשאה לכיוון הפארק הקטן יותר שהיה מולנו. היו שם רק שתי נדנדות ישנות חורקות ולצידן מדרגות שהובילו למנהרה קטנה ולמגלשה. "אני לא רוצה להיכנס לשם, זה לתינוקות!" צעקתי לו. "לא זה לא! בוא כבר." הוא צעק בחזרה ואני ירדתי מהנדנדה והלכתי אחריו. הסתובבתי לאחור להסתכל על אבא שישב על הספסל ודיבר עם אבא של עידו. הגעתי לפארק הקטן ועליתי בשלוש מדרגות ברזל כחולות דהויות והסתכלתי על עידו שכבר התחיל לזחול לתוך המנהרה. "נו בוא כבר" זחלתי אחריו למרות שעדיין לא האמנתי לו. כשהגענו לצד השני היה מאוד שקט. לא שמענו את הצעקות של הילדים האחרים. הסתכלתי לכיוון הספסל לראות את אבא אבל אבא לא היה שם."היי איפה כולם?" נבהלתי. עידו יצא מהמנהרה, ירד במדרגות וקרא למיקי. "מיקי! מיקי! אני פה!" מיקי, חתול שחור עם כתם לבן על האוזן, יצא מבין השיחים ועידו ליטף וחיבק אותו בשמחה. "איפה אבא? למה אני לא רואה את אבא?" –"כי אנחנו בצד השני. בצד הזה יש רק את אלו שמתו." נזכרתי בדודה שרית שמתה כשהייתי קטן. אמא וסבתא בכו הרבה, סבא בכה קצת ובעיקר קילל אבל אמא אמרה לא להתייחס לזה. "הוא פשוט כועס, זה יעבור לו" אבל סבא המשיך לקלל גם הרבה אחרי ההלוויה. "אתה חושב שאני יכול לקרוא לדודה שלי? היא נפטרה מסרטן כשהייתי בן 4". עידו הנהנן לעברי והמשיך ללטף את מיקי. הסתכלתי על השיח, חושב אם דודה שרית תצליח בכלל לצאת משם. "דודה שרית... דודה שרית..." לחשתי. לרגע קצת פחדתי שהיא תופיע כי לא ראיתי אותה הרבה זמן ולא ידעתי איך היא תיראה אחרי שכיסו אותה בחול. "בוא נחזור, אני רוצה לאבא שלי" אמרתי לעידו.
–"אתה לא רוצה ללטף את מיקי?" –"לא, אני לא אוהב את הצד הזה". עידו הניח את מיקי על המדרכה ונתן לו ליטוף אחרון. –"אל תדאג מיקוש אני אחזור אחר כך". התחלנו לטפס חזרה במדרגות ולתוך המנהרה. זחלתי אחרי עידו, הכי מהר שיכולתי וכשיצאתי ראיתי את אבא עדיין יושב על הספסל ומדבר. נרגעתי קצת. –"למה אתה חושב שדודה שרית לא הגיעה?" שאלתי את עידו כשחזרנו להתנדנד. –"אולי יש מנהרה נפרדת לאנשים ולחתולים" עידו אמר והעפנו את הרגליים שלנו באוויר הכי גבוה שיכולנו.