בוריס

בשנת 1984 עבדתי בפרדס שלנו, שנמצא אז ליד קיבוץ אילת השחר. בבוקר היינו יוצאים עם הנץ החמה לדרך, לא לפני שהיינו מעמיסים על הרכב חמישה שישה מתנדבים מחו"ל, סוג של בני אדם שהרבו לפקוד אז את אומת הקיבוצים.

באותו יום עליו אני מדבר הצטרף לצוות המתנדבים מתנדב אנגלי בלונדיני בעל רעמת שיער פרועה שהייתה מסודרת לו על הראש כמו ערימה קרועה של חבילת קש שנשכחה בשדה.

הבחור הצעיר בקושי התעורר כאשר הפקדתי בידו את המקטפה ושיגרתי אותו עם סולם להתחיל לקטוף אשכוליות. בדרך אל העץ הוא נכשל פעמיים בסולם שנכנס אל בין רגליו ופעם אחת הוא נכנס עם הראש בלי שום סיבה במרסס שעמד בצד ולא הזיק לאף אחד.

כעבור כמה רגעים הוא נעלם במרומי עץ אשכוליות אחד, ממש כמו ארול של מאיר אריאל, וכמה דקות אחר כך הזעקות שלו כבר הרעידו את כל עמק החולה. לקחתי אותו ואת האצבע החתוכה שלו לבית חולים זיו המכונה בית קברות זיו בצפת, וכאשר הפקידה בחלון הקבלה שאלה אותו "איך קוראים לך?" תרגמתי לו את השאלה לאנגלית והבחור ענה: "בוריס, בוריס ג'ונסון".

פאק, אילו הייתי יודע אז שהוא עתיד להיות ראש ממשלה יכול להיות שהייתי יכול לשנות אותו, את העתיד אני מתכוון, אבל לא ידעתי, כי בחיים כמו בחיים אירועים מהעבר מתפענחים רק בעתיד ואי אפשר לשנות את זה. כי ככה זה בחיים. וזהו.