ע״ע 13

הוא יצא מהבניין שבקצה הרחוב, הירח כבר האיר את המרצפות, ופנסי הרחוב הודלקו מזמן. קראו לו קלן. הוא לא רצה, אבל היה צריך. טיפות הגשם התנפצו לרסיסים שקופים יפהפיים על ראש מטרייתו הרחבה של קלן. הוא פסע חרישית בסמטה הצרה והמלוכלכת בתקווה למצוא מחסה קל מהגשם, רק לזמן מה. הוא התיישב על מדרגה מתחת לגגון קטן, וסגר את המטריה. הגשם הלם בקרקע בעוצמה. הוא לא יכול לשלוט בזה. הוא שלף את הידית החוצה בכוח, וחשף להב קטן ובורק. ידיו רעדו בעודו מחזיק בלהב, זה יהיה הרצח הראשון שלו. הוא צריך את זה. הוא צעד בזהירות לעבר הבית, בפסיעות קטנות ושקטות, משתדל להימנע מכל צליל. הגשם הרטיב אותו, הקפיא אותו עד לשד עצמותיו. זה לא הזמן לתלונות. הוא ראה אותו. המטרה – איש זקן וצולע, התקרבה לעברו. הזקן היה עטוף היטב במעיל גשם מחמם ופרוותי. קלן זינק לעברו בפתאומיות, חותך את האוויר בתנועת סכין חדה, מתמרן בין הקפיצות והריצה, ובו בזמן מנסה לשסף את האיש המסכן עם הלהב הקטן. האיש הזקן התעשת והחל לצעוק לעזרה. "זה לא טוב" קלן חשב. הוא ניסה להנחית מכה אחרונה, אך החטיא והצליח לגרום לחתך שטחי בלבד. אורות פנסים ודיבורים בהולים החלו להופיע ולהישמע סביבו. הוא קילל בשקט ונעלם בין הצללים. כישלון.

השמש זרחה בשמיים, וקורה טלטלה את ארוסה בניסיון להעיר אותו. חיוך קל עלה על שפתיו של קלן, והוא פקח את עיניו. הוא העניק לה חיבוק מהיר, ודשדש למטבח בשביל להכין את ארוחת הבוקר. הוא אהב את החיים שלו: הייתה לו ארוסה נהדרת, עבודה נחמדה, ודירה קטנה אך ביתית. הוא אחז במחבת והקפיץ את הפנקייקים העשויים למחצה באוויר. "נו, איך היה אתמול בלילה עם ליזי וטארה?" הוא שאל את קורה, ארוסתו. האמת שזה היה סיפור מצחיק – קורה הציעה לו אירוסין, וכמובן, עם היותו מאוהב בה קשות, הוא הסכים מיד. סיפור אהבה מושלם. הוא הניח את פנקייק בצורת לב על הצלחת של קורה והוסיף שוקולד, קצפת ופירות יער – ממש כמו שהיא אוהבת. הוא הניח את הצלחת על השולחן והיא התחילה לאכול, מפריחה אליו נשיקות כשהמשיך בטיגון הפנקייקים. החיוך של קלן נמחק באיטיות. "מחליא" הוא סינן בגועל. ידו אחזה את המחבת באיטיות. הוא הביט במטריה הרטובה נחה בקצה החדר. "לא!" הוא התנגד לעצמו בהחלטיות. הוא צריך להישאר בשליטה. הוא צריך לנהל חיים נורמליים, הוא בן 20! יש לו עוד עתיד... רק עד סוף היום, הרי מחר הוא חוזר לבסיס. הוא התיישב ליד קורה, וצפה בה אוכלת, תמיד כל כך יפה. קורה אכלה את הפנקייק במהירות והחלה להתארגן. ״קלן! איפה התיק שלי?״ קורה שאלה. קלן רץ לחדרם והביא משם את התיק. כל דבר שיגרום לה לעזוב מהר יותר. כל דבר שיעזור לו להשתחרר מהר יותר. "תודה, אני הולכת!" קורה אמרה ופתחה את הדלת. "שיהיה לך יום נפלא!" היא העניקה לו נשיקה על הלחי והוא החזיר לה חיוך קורן. אבן ירדה מליבו של קלן. קורה הייתה האהבה הכי גדולה שלו, אבל היא לא ידעה עליו. על מה שהוא. כמובן, היא חוותה את ההתקפים הקלים שלו כמה פעמים והם הלכו לפגישות עם פסיכולוג, אבל הוא דאג שהם לא יהיו ביחד הרבה. הוא לא רצה לפגוע בה. וזה כאב - הוא רצה להיות איתה תמיד ופשוט לא יכל. הוא שנא את עצמו. זה לא היה חדש. הוא היה מאז ומעולם ילד בעייתי - תמיד היו לו התקפי זעם, אבל הם נפתרו בסוף. החיים שלו הסתדרו. כשהוא פגש את קורה הוא חשב שהכל מושלם. הוא היה מוקף בחברים, משפחה. הוא אהב לשרת בבסיס. הבסיס הרגיע אותו, העניק לו מקום בטוח וחברים. האימונים הוציאו את הזעם שלו. אבל אז. ידו רעדה. הוא נלחם בעצמו. קולות נפץ וירי. יערות נשרפים, זעקות מלמטה. והוא - מאחורי הכל. יושב. ולא עושה דבר. הוא הרג. הוא רצח. וזה חזר אליו. אבל אחרת. הוא בלע רוק. הראש שלו כאב, כאב מאוד. ההורים שלו, לעומת זאת - ידעו הכל. לא היה להם אכפת. הוא לא יכל להסביר לאף אחד מה קורה לו. הוא לא רצה לפגוע. אבל הוא צריך עזרה. בכל יום, בכל פעם שמחוג השעון זז, המצב שלו החמיר. ההתקפים שלו החריפו. נעשו תדירים, הוא לא יכל לשלוט בזה. הוא… הוא… צריך את זה. את האדרנלין. הוא שנא את יום שישי, זה היה יום גרוע. יום חופש. מהבסיס. הדבר היחיד שעזר לו לשרוד. הוא צריך לחזור. לחזור. או ש… כן. לחזור לשם. השבוע הזה היה גרוע. כשזה השתלט עליו, היה לו רעב. לרצח. הוא נכשל. הוא כל כך שמח שהוא נכשל. אבל הוא ינסה שוב והוא ידע את זה. לא! זה מתחיל. הוא יחזור לבסיס. עכשיו. הוא נשך את השפה התחתונה שלו. קורה לקחה את המכונית. הוא ירוץ, זה לא יכול להיות אבל זה יקרה. זה יקרה. הוא החל לרוץ. בקצה הרחוב הוא חזר לעצמו. לעולם האמיתי. הוא לא יכול לרוץ לשם. זה עצבן אותו. הוא לא ילך לבסיס. הוא הטיח את הטלפון בעמוד הקרוב. שליטה. הוא צריך לשמור על שליטה. טלפון. מונית. מונית. כן. הוא חייך חיוך עקום. הוא הזמין מונית. הוא צריך לשמור על שפיות. הנהג ידווח למשטרה אם הוא יעשה משהו חשוד. שפיות. הוא לא יכל יותר. לסתו התחתונה רעדה. זה עומד להיות התקף גרוע. זה לא עומד. זה עכשיו. הוא שרט את החומה שלידו בציפורניו. הרעש העביר בו צמרמורת. הוא כיווץ את אגרופיו. המונית הגיעה! הוא זייף חיוך. הנהג הסתכל עליו בפרצוף מוזר. ״לב.. לבסיס הצב.. באי״ הוא מלמל ונשך את שפתיו. הנהג לא זז. למה? ״תתחיל ליסוע, אמרתי לך!״ קלן צעק והנהג המבועת לחץ על דוושת הגז. הוא נעץ בו מבט זועם. ידו של הנהג כמעט ונגעה בטלפון שבמושב שלידו. הוא הסיט את עיניו מהכביש וכתב משהו. מטומטם. הוא הלם בעוצמה על כיסאו שלהנהג. ״אתה רוצה להרוג אותי?! תחזור לכביש!״. הוא איבד את זה. נמאס לו מהנהג המטומטם! קלן פתח את החגורה. הוא עבר למושב הקדמי ודחף את הנהג. פעם זה היה מספיק כדי להרגיע אותו, עכשיו כבר לא. הוא אחז בהגה. הוא לחץ על הדוושה והחל ליסוע במהירות. הרבה מעל המהירות המותרת. צפירות מכל מקום. צעקות של נהגים זועמים. שולפים טלפונים ומתקשרים. הבסיס קרוב. הוא בלם וקפץ מהמונית והנהג. הוא החל לרוץ על הכביש. הראש שלו כאב. כאב כל כך. הוא אחז בחוזקה במטריה. חשף את הלהב. הוא לא יהרוג את האנשים הרגילים. הוא יהרוג את החיילים. הם הורגים. הם כמוהו. יהיו או היו כמוהו. רוצחים. והם ימותו בכל זאת. גדר התיל המוכרת. מוכרת כל כך. כאב הראש שלו קדח. הכניסה. הנה הם. הוא יעשה את זה בשביל קורה, בשבילו ובשבילה, בשביל האדם היחיד שהקשיב לו, שאהב אותו. הוא יעשה את זה כדי שהם יוכלו להמשיך לאהוב אחד את השני. אחרי שהוא ישבע, זה יפסיק. סיפור האהבה שלהם סוף סוף יהיה אפשרי. זו הדרך היחידה.

קבוצה של חיילים חסמה את הכניסה. ״קלן״. ״זה יום החופש שלך״ המפקד אמר. ״סתום כבר״ קלן סינן. הוא הניף את הלהב הבוהק שבמטריה. ״עופו לי מהדרך, ואני אעזוב בקרוב״. הם עמדו. הם רצו לעצור אותו. גופו של קלן רעד. הוא רץ לכיוונם עם הסכין. חסר שליטה, מאבד כל שמץ של היגיון בסיסי. עשרים רובים כוונו אליו. הוא הרגיש דחיפה חזקה מהגב ונפל. ראייתו השחירה.

קלן התעורר באחד האוהלים בבסיס, עם שמירה כבדה. אפילו חברים שלו היו שם. לא! אין לו חברים! הם השאירו אותו ככה! הם נטשו ועזבו אותו, כלאו אותו וקשרו אותו ללא כל רגש! הוא לבד! לבד לגמרי! פניו התעוותו. המטריה לא אצלו. הוא ניסה לצעוק ללא הצלחה. רק לחישות בקעו מפיו. הוא אזוק. קלן שחרר שבויים בעבר. היו הרבה. הוא לא היה צריך צריך לשחרר אותם. היה עדיף שהם היו מתים, שכל מי שנרצח על ידם ימשיך לחיות את חייו התמימים. הוא דפק את ראשו ברצפה. הוא צריך הרג. רצח. מוות. אדרנלין. אדרנלין טהור וגולמי. הוא דפק את ראשו פעמיים נוספות. החיילים התרחקו מעט. ״תפסיק לזוז!״ אחד מהם רעם. דמעות החלו לפרוץ מעיניו של קלן. הוא היה צריך את זה. לא רצה. צריך. לא יכול. לשלוט. בגוף שלו, בעצמו. הוא לא יכול לקום. הוא הטיח את ראשו ברצפה. שוב. החייל המאיים יותר פתח את אזיקי הרגליים שלו והקים את קלן. הם לוקחים אותו לטיפול או משהו כזה. החיילים היו טיפשים. סתם ילדים. הוא רץ. הוא רץ. הוא לא ידע מה קרה, אבל הוא רץ. הרוח הכתה וצרבה את פניו, הרגליים שלו זזו בלי שליטה. חיוך מעוות עלה על פניו. החיילים רצו אחריו אבל לא היה לו אכפת. הוא ידע מה הוא רוצה. הוא רצה את המטריה. את הקרב. את האדרנלין הבלתי ניתן לעצירה. הרעב הרצחני שבתוכו הלך והתגבר. ירייה חלפה מאחוריו. חייילים הופיעו מולו. הם לא שינו דבר. הוא חסר שליטה והם לא ירסנו אותו. קלן בעט באחד החיילים והספיק להנחית מכה מאזיקיו ישר לראשו לפני שהוא הספיק להגיב. הוא חייך מבחוץ, אבל מבפנים זה כאב כל כך. הוא לא רצה את זה. הוא רצה להיפטר מהצד הזה ולחיות עם קורה באושר, אבל הוא לא יכל. הסיפוק המלהיב החל לפעפע בתוכו, ואיתו תשוקה חייתית לעוד. הוא התמכר להרגשה. הוא שאף את האוויר הקר ולא הצליח - לא הצליח לעצור. זה כבר לא היה הוא. ידיו רעדו בעוד רץ לעבר החומה. מנחת המטוסים של הבסיס. רק מעבר לחומה. קולות של יריות נשמעו מאחוריו. קליע אחד חתך את עורו. הדם לא הפריע לו. לא עכשיו. הכאב לא הורגש. קלן חייך. הוא קפץ מעל הגדר ורץ לעבר אחד מהמטוסים. הוא ידע מה לעשות. הוא יחפש את המטריה מלמעלה. קלן הפעיל את המטוס ונסק מעלה באיטיות. הוא היה מיומן. הטוב ביותר. הוא ראה אותה, והוא ישיג אותה. לא משנה מה יקרה. הוא הפעיל את מערכות הנשק. ידו ליטפה את הידית. כן! הידית נמשכה אחורה בחדות. היריות נורו לכל כיוון, זורעות הרס. מלחמה. קליעים מלמטה פגעו במטוס. הרג. המערכות קרסו. כבר לא היה לו אכפת מהמטריה, הוא השיג את מה שהוא רצה. האזעקה הצורמת סיפקה אותו. מראה האנשים הבורחים בצרחות מהאש סיפק אותו. החיילים יקבלו את מה שהגיע להם. תחושת המטוס הצונח חסר שליטה מטה סיפקה אותו. אבל ברגע האחרון, החיוך נמחק מפניו. קורה.

קורה עמדה לחזור הביתה מהמשרד. היא העיפה מבט חטוף בטלוויזיה. השדרן דיווח על פיגוע בבסיס הצבאי האזורי. רשימה של הרוגים רצה על המסך. קורה כיסתה את פיה בבהלה. הוא לא הלך לבסיס היום, קורה נזכרה והתנשפה בהקלה. אבל אז משהו הופיע בזווית עינה. שם. שם מוכר. על המסך. מחנק הצטבר בגרונה של קורה. עיניה נפערו. לחייה נרטבו מהמים. הטעם המלוח ליטף את פיה. למה?

העצים התכסו בעלים אדומים וכתומים, והרוח כבר נשבה בין הענפים הדקים. קורה עמדה מול הקבר ללא הגופה. חסרת אונים. היא לא ידעה מהקרה. היא לא ידעה למה זה נגמר כל כל מהר. פסיעות שקטות נשמעו מאחוריה. גבר ואישה בני כשישים או שבעים נעמדו מאחוריה. ״את קורה, נכון?״האישה שאלה. קורה הנהנה, לא מסתובבת לכיוונה. ״קלן סיפר עלייך. כשהוא עוד סיפר.״ האישה אמרה. ״הוא אהב אותך. את היחידה שחשפה בפניו את הרגש הזה״. קורה נשכה את שפתיה וניסתה למנוע מהדמעות לפרוץ. הגבר הניח יד על כתפה. ״ידעת שזה לא יוכל להחזיק, נכון?״ הוא שאל. ״מה?״ קורה לא הבינה. ״הו, יקירה. את לא ידעת. לא ידעת שאין תקווה בשביל קלן״ האישה אמרה. ״איך זה קרה? בבקשה, תאמרו לי״ קורה אמרה בשקט. ״את ידעת על ההתקפים שלו, נכון? ככל שהשנים עברו הם החמירו, אבל הצבא עזר לו להשתיק אותם״. ״הוא לא דיבר איתנו מאז שהתארסתם. השפיות שלו הידרדרה בבירור״ הגבר אמר. קורה הבינה הכל. היא הייתה עיוורת. קלן לא רצה לפגוע בה. הוא התרחק. הכאב החד בליבה התחזק. המוות שלו היה אשמתה. ורק באשמתה. היא כרעה ברך מול הקבר והניחה את ראשה עליו. ״אולי איבדנו תקווה. אולי את חושבת שלא היה אכפת לנו, אבל החומה הייתה חזקה מדי. אנחנו מצטערים, קורה, שלא היינו טובים מספיק״. קורה הנידה בראשה וחיבקה אותם. פניהם המופתעות התרככו באיטיות. ״זו לא אשמתך, קורה״ הגבר והאישה אמרו. הם עזבו. קורה בהתה בקבר. מנסה להבין את שריקות הרוח ורשרוש העלים. מבקשת שקלן יחזור אליה.