בחרתי בחיים

פעם אחת בחיים מותר לבחור בחיים. אז בחרתי. הגעתי לפה בגיל תשעה חודשים ושלושים ואחת יום. בדרך לא זכור לי כלום. אחרי מספרים שלא יכולתי להישאר במקום אחד. 

עכשיו מתבקש ממני להתמקד. להתמקד בנקודה ולהאט את הנשימה. את האמת? לא ביצעתי את המוטל עליי. אבל אני כותבת עכשיו, וגם זו עשייה. 

משהו לא ברור. לא הכל חייב להיות ברור. הבריחה היא ללימודים - ללמוד משהו שאף אחד לא ביקש וסביר להניח שאף אחד גם לא צריך. או לשיר. לשיר שיר שלא בטוח שהשכנים אוהבים ולא מתחרה עם ציוץ הציפורים מהחלון. או לכתוב. לכתוב משהו שמישהו בטח יקרא ואולי אצליח לגעת בו, או בה, או בזה, בלב. בלב או במקום רגיש, בנפש אולי. 

יצירת חיבור. 

יצירת חיבור. 

הבטחתי שאני משתמשת בכוח של המילים כדי לבנות, ליצור. כן, יצא לי בעבר להחריב. אני חוזרת לדבר. אני חוזרת לכתוב. מילים בונות הן מילים שיש בהן טעם. 

מהיכן למילים הכוח? מאגיה? כישוף? ביטוי? קסמים? הקשר המופלא שיוצרים אזורי המוח השונים בעת השימוש בשפה. מילה משיימת דברים, ומווסתת רגשית. מכאן הפנייה למילים כנראה. אצלי, אצל אחרים. 

כל כך מזמן לא פירסמתי משהו שהוא לא בדף הפייסבוק שלי. בכתיבה יוצרת יש לפעמים את המקום הזה של הערכה. לכתוב את עצמי ולשמור על עצמי בזמן שאני בוחרת מילים. לכתוב לקהל ולגעת בלב ובנפש של קהל קוראיי במילים. האמונה שמי שאני זה מספיק. לכתוב אותי זה מספיק, זה כשלעצמו מרשים. 

כמה מחיי חייתי בהתאם למילה הכתובה? בהחלט יצרתי בחיי סיפורים אמיתיים לגמרי, סרטים דוקומנטריים לחלוטין של הבלתי יאמן. 

הכתיבה. משחררת. זה טקסט פשוט בעצם. זה נועד להיות טקסט פשוט. זה נועד להראות שלכתוב זה גם פשוט. 

תרפיה במילים. אין לי דבר נגד עיטורי לשון, אנלוגיות משוכללות, חריזת חרוזים. אני גם מעריכה את הפשטות. לתאר את הרגש שרוצים לתאר במילים. 

איך אני מרגישה כעת? שחרור. פורקן. ומשהו, משהו שלא יודעת איך לתאר במילים. קרירות נעימה מבפנים, עולה מתוך הרחם. רעננות אולי. היא עולה אל הבטן. אנחה. רווחה אולי. הקלה. הקלה. 

פעם חשבתי שרגשות זה משהו שיפה לאגור בפנים. היום אני מרגישה אחרת. הייתי מרימה מלא קירות ומחסומים. היום אני בוחרת למוסס אותם במילים. 

הכתיבה, היצירה עבורי היא עוגן. אני בוחרת לכתוב ולתת למילים להגיע. ערוץ מידע שנפתח ומה שעולה שיגיע, כל עוד התקשור הוא עם ישויות ומדריכים הרואים את טובתי וטובת הכלל ומתבטאים בהתאם. 

יש תחושה של מלאות. מלאות נוצרת. כמו תהליך פשוט של יצירת חיים. כשאני חושבת על זה, הייתי במחלקת יולדות עם הנשים שלפני הלידה ולכולן היה מן לחץ בבטן. זה לחץ להן. התכווצות והרפייה. כיווץ והתרחבות. 

אני יוצרת חיים בפרוקסי. בקלות ובפשטות. כך אני בוחרת להאמין. זה הראש של הילוד שהופך את מלאכת יצירת החיים למאתגרת. הורות זו אחריות. צריך לדאוג למלא פרטים קטנים. 

אני אל הורית מבחינת ילדים. האחריות על כתפיי היא אחרת - לבחור את המילים. לתת למילים להגיע ולדבר אותן. לבטא בכתיבה מציאות מלאת צבעים וגם ליצור מציאות רצויה. הכל במילים. 

גם אם יכולה להגיד מילה לא במקום, ויצטרכו טיפול ולפעמים שנים לתיקון. אז מה, לא לדבר? לא ליצור או להביא חיים? 

חיים. מה, לכתוב על זה? אז כן. גם לי היו פעמים כאלו שהוקל לי כשדמיינתי את מותי. כתבתי אז הרבה מילים ואיכשהו לא מצאתי את המילים הנכונות כדי לסיים. בכל פעם היה נראה מכתב סיום החיים קצת אחרת. דווקא כשהיו מי שדחקו בי לסיים את חיי בחרתי בחיים. זה קרה גם בטיפול. גם בטיפול נפגעתי. 

ובחרתי בחיים.