עשיתי לוח

עשיתי לוח,
לוח כזה,
לוח ואף אחד לא רואה,
עשוי ממילים,
ופחדים,
וריח של צחוק,
ודברים איומים,
עשיתי לוח כזה,
אמא תראי!
איך לא רואה!?
אבא תראה!
מה זאת שתיקה!?
עשיתי לוח,
אף אחד לא רואה,
זה הזמן לחשוב,
איך שתראה, תראה,
מי עושה לוח?
מי משתמש במילים?
מי מפרש אותן לפחדים?
איך לא רואים?
אבל עשיתי!
טעות.

עכשיו מתיישב לי,
שולחן ערוך, צלחת מבריקה,
המלצר מגיש לי את התפריט ומוזג יין יקר,
אני בן ארבעים,
עם טבעת זהב,
אני בוחר בטעם יקר,
אני מניח את התפריט ומחזיק לה את היד.

רעש מילים, לחישות ושקרים,
חולפים ליד הצלחות שלנו,
בזמן שאנחנו אוכלים,
היא אומרת:
“זה נחמד שאתה מיושב ויודע בדיוק מה אתה רוצה”,
“אני נמשכת לגברים עם זקן ושעון יקר”,

אני נלחם בזיכרון הלוח,
גם ככה אף אחד לא ראה אותו,
אז למה אני נלחם בו?