מרפסת מול מרפסת

לבד. זה כמה שנים שהוא איננו. הילדים נשואים ב"ה. הנכדים מסבים לה אושר רב. ועכשיו היא זוכה אפילו למנת-יתר. הם באים לביקור מתחת למרפסת שלה, הם שולחים לה פרחים לשבת, הם אופים לה חלות ומניחים ליד הדלת. פעם לקראת ערב שמעה דפיקה בדלת, וכשפתחה מצאה מגש פירות מעוצב. "לסבתא הנהדרת שלנו". פעם בשבוע הם נפגשים ב'זום', והיא יכולה כמעט להריח אותם. לפעמים היא חושבת שהיא שוחה בשפע אין-סוף.

בית הכנסת היה עבורה מקור של חיוניות. מידי שבת הייתה נפגשת עם חברותיה בעזרת הנשים, וחשה שהיא מתמלאת בכוחות לשבוע שלם. ועתה אינה יכולה ללכת לבית כנסת, אבל היא אינה מתלוננת. היא גילתה את יתרונות  תפילת המרפסות.

אילו היו צריכים לבחור עונה לשהייה במרפסת – זאת בדיוק העונה. לא חם מידי ולא קר מידי. בליל שבת היא מוציאה לה כיסא, ומאזינה לקולו של שליח הציבור ולשירה האדירה מהמרפסות שסובבות אותה. אנשים ונשים בלבוש חגיגי מתפללים במרפסות כאילו היה זה דבר של שבת בשבתו. ודמעות שמחה מערפלות את ראייתה. יש יתרון בתפילת מרפסות: עתה היא יכולה להיות קשובה יותר לתפילה. "מקדש מלך עיר מלוכה, קומי צאי מתוך ההפיכה". מתי חשבה באמת על המילים בפעם האחרונה?

"עוד ינובון בשיבה" שר שליח הציבור. היא סוקרת במבטה את המרפסות שממול, ושומעת שהקול בא מהמרפסת בקומה השמינית, המקבילה למרפסת שלה. היא רואה טלית מיטלטלת ומתוכה בוקע קול נפלא. והקול דולה ממנה געגוע עלום. היא מרגישה קשר אל הקול הזה כאילו היה חקוק בה מאז היוולדה.

בסיום התפילה סועדת את ארוחת השבת שלה, ומפזמת לעצמה זמירות, וחושבת על השירה הסוערת בארוחות השבת עם ילדיה ונכדיה. וטיפה מלוחה מלחלחת את  שפתיה כשהיא מהרהרת כמה שנים הוא כבר איננו, וכמה שהוא היה נהנה לשיר איתם. וכמה שהיה להם טוב ביחד. רק שניהם.

היא חדשה בשכונה. היא איננה מכירה כמעט את דיירי הבתים השכנים. תודה לאל יש לה עדיין עבודה. עדיין רוצים אותה, אף שעברה את גיל היציאה לגמלאות כבר מזמן. היא מלמדת כמה קורסים, וכשהיא שבה הביתה, היא עוסקת בהכנות ליום הבא. כך זה היה לפחות עד לפני חודש, אבל היום היא מלמדת מרחוק דרך 'זום', וחושבת שזה דווקא שינוי מבורך עבורה - היא מתחדשת בדרכי הוראתה. היא גם מקפידה על הליכה יומית בשעות הערב, ולאחר מכןמפנה את זמנה לשיחות טלפון עם הבנות והבנים.

שבת. תפילת מוסף במרפסת. הפעם קצת איחרה לקום. וכי לְמה יש לה למהר? התלבשה בעצלתיים, כשהחלו קירות ביתה להדהד "וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים". היא נחפזה אל המרפסת ושמעה את הקול הצלול הממכר מהמרפסת שממולה: "שבענו מטובך, ושמח נפשנו בישועתך". והייתה בטוחה ששמעה שמץ של בכי בקול, וזה ריגש אותה אף יותר. והקול הזה, היא בטוחה שהיא זוכרת אותו, אבל מהיכן?

"שמעת מי נפטר אתמול מקורונה?" שאלה אותה חברה בטלפון. "אח של קובי מהשבט שלנו". היא חשה בקצב ליבה המואץ, ופניה קפאו. "אח של קובי? קובי חרוב? אני בשוק!". וכי איך יכלה לשכוח את קובי? נזכרה בימי בני עקיבא, במבטים ששלחו זה לזה בסתר בשבט מעפילים. אחר-כך היו שניהם מדריכים של שבט ניצנים. הוא של הבנים, והיא של הבנות, והרבו לשתף פעולה: היא הכינה לו צ'ופרים, והוא מצא עבור שתי הקבוצות פעולות מעניינות. פעם לפני שבת הארגון, בלהט צביעת הקירות, שרו להם החניכים: "בחצות הלילה, בצאת הכוכבים, מיקי וקובי מתחתנים..." והם כל כך הסמיקו. היום היא חושבת שאהבה אותו, אך באותה תקופה התכחשה לכך, וכעסה על החניכים. וקובי המעשי הודיע לכולם שעוד רבע שעה חייבים לסיים ו"חדל שטויות".

אחר-כך יצאה לשירות לאומי באחד מיישובי בדרום, והכירה שם את אהבתה הגדולה, את בעלה. היא שמעה שקובי למד בישיבת הסדר, אך מאז נותק הקשר. היא עסקה בגידול ילדיה, בעבודתה, וביצירת קשרים חברתיים חדשים במקום מגוריה. חייה התנהלו על מי מנוחות שנים רבות עד אותה מחלה ארורה שלקחה לה אותו. 

שוב ליל שבת. כשיצאה למרפסת, שמה לב שבעל התפילה התחלף. האיש מהשבוע שעבר אמנם ישב על מרפסתו עטוף בטליתו, אך הוא לא שר, והיא כל כך הצטערה. "כמה חבל שהחליפו אותו" הרהרה.

כעבור שבועיים נוכחה שכל התריסים מוגפים בדירתו, והוא נעדר מהתפילה. שירה מהדהדת: "שני כבשים בני שנה תמימים", ובסוף התפילה: "אנו מבקשים מהציבור לומר פרקי תהילים להחלמת יעקב בן שרה, חברנו," נשמע מאחת המרפסות. במוצאי שבת כשקראה את הוואטסאפ השכונתי, הבינה שמדובר בשכן מהמרפסת ממול, וכי רק חסדי שמים יושיעו אותו ממחלתו. היא כמובן, נרתמה לומר תהילים.

למחרת, עטוית מסכה, הלכה לשפוך את האשפה. בדרך חזרה פגשה שכנה. "איזה אסון" אמרה השכנה.  "רק לפני שבועיים אחיו נפטר מקורונה, ועכשיו גם הוא במצב קשה. כנראה נדבק מאחיו". "אני בשוק!" אמרה כשנכנסה וסגרה את דלת ביתה.

זום משפחתי.  החתן אמר דבר תורה, הנכדה הכינה משחק משפחתי. הבן וילדיו הכינו שיר מצחיק על תקופת הקורונה. הבת הכינה חידון משעשע. מפגש 'זום' כמנהגו נוהג. גם היא הכינה כמה מילים כדי להודות על כל הטוב שהיא זוכה לו בתקופה הזאת ובכלל.

מכל קבוצות הוואטסאפ  רק מהקבוצה המשפחתית היא מקבלת התרעה מוזיקלית כשנוספת הודעה חדשה. את יתר הקבוצות 'השתיקה', אחרת הייתה מכלה את יומה בקריאת הודעות. היא קוראת את ההודעות הקבוצתיות האחרות כאשר מתפנה, ולצערה, לא תמיד מספיקה לעבור על כל ההודעות. לרוב מרפרפת ומעיינת רק בהודעות האחרונות.

לפני יומיים עברה בחטף על הודעות הוואטסאפ השכונתי. "יעקב חרוב עזב אותנו", נאמר בהודעה. "יעקב חרוב? הרי זה קובי, חבר השבט שלי מבני עקיבא. איך הגיע לכאן?" תמהה לרגע, אחר הבינה, וכאחוזת תזזית הרימה טלפון לחברתה ודיברה, ודיברה, ודיברה, ואמרה במהירות משפטים שבורים ללא סדר: "את שומעת, גם קובי חרוב מהשבט שלנו נפטר. קודם אחיו, ועכשיו הוא. מסתבר שהוא גר בבית ממולי, ואני לא ידעתי על כך. מי היה מאמין... וכמה חבל שלא זכיתי לדבר איתו".  החברה נתנה לה לסיים ואמרה בתמיהה: "מעניין. על זה לא שמעתי". 

- "רגע, אני אקריא לך מילה במילה מה כתוב בוואטסאפ השכונתי". אמרה.

היא חזרה להודעה וקראה בקול: "יעקב חרוב עזב אותנו לתקופה קצרה, ועבר לבית בנו עד שיתחזק. אנחנו מאחלים לו החלמה מהירה."

למטה נוספה הודעה מיעקב: חבריי היקרים, אני מודה לכם על כל התפילות שהתפללתם בעדי; אני בטוח שהן עזרו רבות בהחלמתי. אני מקווה שאשוב לאיתני בהקדם, ואשמח להזמין את כולכם לסעודת הודיה בביתי, כשיסתיימו ההגבלות על המפגשים.

עוד הודעה נוספה: קובי יקר, עברת תקופות קשות בחייך ויכולת להן. לפני שנים התאלמנת מאשתך היקרה, שאנו זוכרים אותה תמיד לטובה,  ועכשיו, בתקופה הארורה הזאת, איבדת את אחיך, ואנו כמעט שאיבדנו אותך. אני מאחל לך שמהיום תדע רק שמחות.

ואחר-כך הרבה:

רפואה שלמה

רפואה שלמה

רפואה שלמה