טיימלינק

זה החל לקרות זמן קצר לאחר שחברת טיימלינק מאיזור התעשייה רננים ב' בהוד השרון פרצה לשוק עם האפליקציה החדשה שלה טיימלינק 2.0. משה בן-ארי המנכ"ל הודיע כי האפ שלהם יאפשר למשתמשים לקפוץ אחורה בקו הזמן ולתקן אירועים בהיסטוריה האישית שלהם. הם שיווקו בתחילה רק לאלפיון העליון של המשתמשים, והתכוונו לשווק בהדרגה גם במחירי רחוב אולם זה מעולם לא הגיע לשם. יומיים לאחר מכן המשקיע הניו-יורקי דודו משען שינה את ההיסטוריה שלו כך שטיימלינק הייתה ההמצאה שלו ועתה בהווה, החברה הייתה שייכת לו. הוא לא חזר בעצמו, אלא שלח במקומו סוכן. הראשון מבין רבים שגלש על קו זמן של לקוח עבור תשלום. מה שהיום קוראים לו שכיר חרב טמפורלי. 

כיום טיימלינק משנה בעלות בממוצע אחת לשבוע וכל מנכ"ל חדש מחביא את זהותו היטב כדי שלא להירצח בעת נישולו. בחודש הראשון העולם היה עדיין די דומה לזה שהכרנו לפני כן. לאחר מכן נאלצנו להתרגל לקום בבוקר לעולם שבו אולי האתיופים ניצחו את מלחמת העולם השלישית ושלטו ביד ברזל, להיזהר ביציאה מבית הקפה שעכשיו לפתע היה ממוקם בגובה של אלפיים מטר על פלטה מרחפת, ולשאת בשלווה את הופעתם והיעלמותם של כל מיני שתלים סלולריים בגופנו, בזמן שאנו יוצאים מהעבודה למציאות שבה האימפריה היוגוסלבית מכוננת שלום עולמי (אף מילה על אתיופיה, עכשיו כבר מעולם לא היה מקום כזה), מוכנים למצב שבו המכונית שלנו תשתנה באמצע הנסיעה לאופנוע, מסוק או קורקינט, וחוזרים הביתה לאישה אחרת, גבר אחר, או לבית שעכשיו כבר איננו גרים בו ועלינו למצוא חדר בבית מלון ללון בו. 

בתנאים אלו התפתחה הכלכלה הנוכחית שהמטבע העיקרי שלה הוא היציבון. מטבע מפלטינה יצוקה שהינו מעין שטר חוב עבור בריתות והסכמים בין העשירים. התכונות יקרות הערך ביותר בקרב כל מי שאין לו גישה למאגרי יציבות הן תושיה וגמישות. וכבר אמר מי שאמר שככה זה תמיד היה. ואולי הוא צודק. 

מכל מקום, אני החלטתי לברוח מהשיגעון הזה. ואינני היחיד. קבוצה מאיתנו החליטה להגר למדבר יהודה שם יתכן שנמצא שקט יחסי. אנו נבנה שם כפר קטן שלאף אחד לא יהיה אכפת ממנו ושום דבר בו לא ישתנה. ואם מידי פעם אנו בכל זאת מתעוררים בעיירת רפסודות המוקמת על אוקיינוס עצום, או באוהלי טיפי בערבות ירוקות ירוקות, איננו מתלוננים. למדנו שכל מציאות חדשה באה עם הזכרונות שלה והיכולות לשרוד בה, ויש רק להתרגל לשינוי כמה שיותר מהר. והחוכמולוגים חוזרים ואומרים שככה זה תמיד היה. ואולי הם צודקים. 

לא מזמן הגיע אלינו לכפר אדם בשם מוצ'אמה, שליח של כנסיית היציבות הפנימית והחל ללמד אותנו מדיטציה. זוהי רווחה גדולה, ואנו מזדרזים ללמוד כל מה שהוא יכול ללמד משום שאין לדעת מתי הוא, או כל אחד אחר מאיתנו, יעלם ויופיע במקום אחר. כשאנחנו מבטאים את חששותנו הוא מחייך. הוא נמוך ושחום, והיום חסרות לו רק שתי שיניים בפיו. אין מה לעשות, הוא אומר. רק לשבת. להקשיב. להתרגל מחדש אל התוהו ובוהו. אין הוא נוגע בנו. אנו רוח אלוהים המרחפת על פני התהום. זה תמיד היה ככה. החיוך על פניו אמיתי ורגוע. גם אני רוצה כזה.