דף #8237
נוטרת
הדלת חרקה, כשנכנס פנימה. מבטו נדד על פני החדר והתעכב ליד הספה. מתווה גוף מכוסה כולו בשמיכת צמר, שכב ללא ניע. רק יד רפויה שהשתלשלה מטה, העידה על איזשהו עצם לא ברור. בנוסף שרר בחדר ריח חריף של יער, ליתר דיוק פטריות. המפקח המחוזי רמי ניגש בזהירות אל המיטה, צעד אחר צעד, במעין פחד מרגע הגילוי. כעבור דקותיים אזר אומץ והסיר בבת אחת את השמיכה מעל הגוף השוכב. באותו בוקר סתווי, כשקם ממיטתו, לא שיער, שתהיה לו איזושהי תעסוקה יוצאת דופן. הוא שתה את כוס הקפה בעצלתיים, כמי שמלאכתו אינה בוערת תחת ידיו. אשתו סוניה עוד התפרקדה לה במיטה בעצלות איברים, תוך פיהוקים רמים שנשמעו עד המטבח. בהכינו את הטוסטים, חשב עליה, שהינה עדיין יצור יפה, חרף שנותיה המתקדמות, אפילו אפשר לומר, שבורך באשה "אטרקטיבית". הוא שלף את שתי פרוסות הטוסטים ומרח עליהן בנדיבות ריבת שזיפים, כמו בימים העליזים, ימי התיכון, כשאימו רצתה להזינו במנת סוכר, שיפעל טוב על מוחו ושיגביר לו את הריכוז בלמודים, בעיקר במתמטיקה. בנגיסתו הראשונה צלצל הטלפון בבית, והזכיר לו לשוב אל המציאות אל העבודה. הקול ששמע היה רועד ומפוחד. "בוא מר מפקח מהר לדירה בר' שלוש עשרים וארבע, קרה משהו..." הוא ענה בקולו השקול, כיאה למקצועו: "בסדר גברתי, אני מיד יוצא אלייך, אל תדאגי ואל תיגעי בכלום" מהעבר השני נשמע "טוב טוב, אדוני".
הוא בלע בחופזה את ארוחתו הטעימה נפרד בנשיקה חטופה מסוניה ויצא להתניע את מכוניתו הכסופה. ציפורים חגו מעל ראשו בפראות, הוא נזכר בסרט של היצ'קוק "ציפורים" ותהה האם זה רמז לבאות.
אפילו בהתניעו את הרכב, עדיין עמד על מכסה המנוע עורב, הידוע באהבתו לאכול נבלות-דבר שעורר ברמי תחושת קבס. כשנכנס לחדר פגשו מבטיו את הצעירה הבלונדינית, שהופץ עליה, שהיא זואולוגית, שבאה לאזור כדי לערוך ניסויים בבעלי חיים. היא ישבה בתנוחה נון-שלנטית, עקב נעלה בדיוק מעך וכיבה שביב סיגרטה על הרצפה, ורגלה אף המשיכה לסובב ולרמוס אותה, כמו הייתה איזה שרץ מאוס. מעיניה הזדרח אור ניצחון קנטרני. המפקח נתקף חולשה בנוכחותה, עיניה נדמו לו כשני לפידים פולחים. "אז מה, זה מה שאתה עושה בחיים?" שאלה אותו בגאוותנות מופרזת. "כן, מה רע בזה? יש לך מה להצהיר לגבי מה שקורה כאן בחדר?" התאמץ להשיב לה בטון מקצועי. היא חייכה ולא טרחה אפילו להשיב לו.
כשהסיר בבת אחת את השמיכה, נתגלה לעיניו גוף שימפנזה צעירה רכה בשנים, טרם כיסה את גופה שיער כמו קופים בוגרים, לכן היד השמוטה נראתה נשית וחלקה למראה במבט ראשון. עוזרת הבית, זו שצלצלה להבהיל אותו לכאן, התפרצה כעת בקולות מבועתים, בראותה את הקופה :"ידעתי לפי גודל הגוף, שמשהו כאן לא נורמלי. הרגשתי שזה לא בן אדם"! המפקח עצמו היה אחוז פלצות ולא לגמרי שלט בקור רוח במצב. כיון שמיקום הבית נמצא סמוך ליער, היה אך טבעי לסבור כסברה ראשונית, שהיה כאן איזשהו ניסיון ללכוד קוף ולהשתמש בו לצרכים מסחריים כלשהם, וכשלא התאפשר התכנון הראשוני, מישהו החליט לכלוא את הקופה עד יוחלט מה ייעשה בה, בניגוד לנוהל של צער בעלי חיים!
לאחר ששתה המפקח כוס מים בעודו מזיע כסוס, החל שולף מתיק העבודה שלו, מכשירים לתיעוד ולאיסוף לצורך הזיהוי המלא של מה שהתרחש כאן. ראשית נטל מתחת לציפורניים מעט חומר, שנראה לו מוזר במרקם, אחר גזז קומץ שערות מראשה. הוא אך הספיק לומר לעוזרת ללכת לנוח ולהירגע בחדרה, ופתאום הוא חש תזוזה בלתי צפויה מתחתיו. זה היה יותר מדיי לגביו כל כך מוקדם בבקר.
הוא חש במדקרות עיני הבלונדינית בוחנות אותו וחלשה דעתו עליו. "לעזאזל, מה כל הספור שקורה כאן? את וודאי תכננת כאן את כל העסק, שייראה כמו נבלה, אה?" שאל את בעלת העיניים בכעס, "את אוהבת להשאיר סביבתך אדמה חרוכה, זו המומחיות שלך הידועה מאז שאני מכיר אותך, זואולוגית שכמותך!!" היא חייכה בארס מתענג, כלל לא טרחה לענות לו, מה אכפת לה, שיתפוצץ, חשבה בלבה, מגיע לו, זו הנקמה המתוקה שלי על הימים ההם, שהוא כבר שכח, כיצד ניצל בנות וזרק...והותיר אחריו ילדים ממזרים.
על רקע הקולות הרמים בחדר ובלוויית נהמות הקופה, פנה רמי לעבר הדלת וטרק אותה. הוא נטש את החדר מאחוריו במעין אדישות בלתי מובנת בעליל, כששיקוליו עמו. למעשה, רמי נחרד ביותר מהקופה, ולא היה בטוח שישתלט עליה. לא היה לו כל ניסיון בתחום חיות פרא, ובהחלט העדיף להימנע מלשמש קרקע נוחה לחיצי הלעג של הבלונדינית המרושעת נגדו.
רמי נחשב בילדותו, החנון של הכתה, למעשה, שמו הלם את תדמיתו – יורם.
ילדי הכתה אהבו לשנוא אותו ולהקניטו בגלל שמו. כשנפל לו העיפרון מהיד, פרצו רעמי צחוק, כשהגיע יום אחד ללא סנדוויץ' מהבית - לא היה מי שיחלוק איתו מפיתו. שיער ראשו המדובלל הקלוש ונמשי השמש, שהיו פזורים על פניו ביד רחבה, לא היו הולמים עבור אחד שאינו ג'ינג'י מובהק. הבלונדינית החצופה בחדר הייתה בילדותה "מלכת הכתה" והובילה את המקניטים אותו בהפסקות בהנאה מרושעת.
היא תמיד הצטיינה במבט עיניים רושפות כחולות. היא ידעה לנצל לענייניה את יופייה כשל שחקנית מהסרטים. בלחייה כיכבו שתי גומות חן, שפתיה היו אדומות בצבע ארגמן ורגליה היו מוארכות ושריריות כשל בלרינה. הצטיינה בלימודים, והבנים קנאו בה על הישגיה ביניהם יורם.
באחד הבקרים ארגנה לוחמה מקומית. לשם כך גייסה מספר ילדים. התכנון היה נגד יורם. כשייכנס לכתה באותו בקר, תושלך לעברו ביצה, וכשהמורה יראה את הביצה שפוכה על הרצפה, הם ילשינו, שיורם זרק אותה ארצה, הוא ייענש ויוזמנו הוריו, כרגיל לפי הנוהל הקבוע. היה משהו באותו יורם שמצא חן בעיניה, אולי נטיית ריסיו אפילו, ומתוך שגילתה זאת בתוכה, נטרה לו על כך, ורצתה לנקום בו, ולהכניעו תחתיה לבל תרגיש, שהמשהו הזה משתלט עליה ומכופף אותה בגללו. היא ידעה שהתנהגותה אכזרית כלפיו ובעצם הצדק לא היה לצידה, אך דחק בה דבר מה פנימי בלתי מוכר, דומיננטי בקסם השחור שבו. הסצנה המתוכננת כעת בחדר הצליחה, כמו שציפתה, ותחושת הניצחון המדומה עטפה אותה כבדגל המדינה, כמו הכדורגלנים המנצחים בחו"ל. היא התגייסה לצבא בגיל שבע עשרה וחצי, צעירה מהגיל הממוצע, ושימשה מ"כית טירונים. הייתה לה קרקע נוחה לשלוט, להתעלל לעשות כמעט ככל העולה על רוחה בחיילים שסרו למרותה. אז גם החלה להתעניין בבעלי חיים, אולי כי התאכזבה מבני אדם. איתרע מזלו של יורם, והוא הגיע למחלקה תחת פיקודה. ביום סתווי משהו, כשבאוויר היה ריח גשם קרב, התייצבה מחלקה א'2 ופתאום זיהתה אותו בין העומדים. לבה החסיר פעימה, היא שמחה לפגוש במישהו מתקופת הילדות, ולא סתם מישהו, אלא אחד מסוים, שהיה בו משהו, שהקסים אותה. בנוהל טירונות רגיל, היה עליה כמ"כית להריץ את חיילי המחלקה סביב חדר האוכל בחמש בבקר, לאחר שסידרו את המיטה כיאות, ולהוליכם לחדר האוכל מורעבים ומותשים. להפתעתה, יורם בלט בכושרו, הוא היה בראש הרצים, נשימתו כמעט לא הופרעה, דווקא הוא הצטיין בכושר מעולה! הוא היה קירח, כנראה גזז את שארית שער ראשו הדליל, ולהכעיס, המראה הגלוח הוסיף לו לווית חן. כשנכנסו הטירונים לחדר האוכל, לא התאפקה מלסנן משהו כלפיו: "גם פה לא שיחק לך מזל, אה?" מה השיגה במשפט המיותר הזה לא ידעה, רק חשה בצורך הקמאי שוב לשלוט בו, כבימים עברו. הוא לא ענה, ולא הגיב כיאה למעמדה כמפקדת שלו. למזלו, שירותה היה קצר משלו והשתחררה לפניו. בלימודי הזואולוגיה שלמדה, הועברו גם שיעורי משפט, בהקשר של אתיקה כלפי חיות וניסויים בהם. שם שוב פגשה את מיודעה מהיסודי. מה תאמר? הוא היה סטודנט מצטיין ואסיסטנט של המרצה, כך התחלפו המעמדות ביניהם וכעת הוא זה שנתן שעורים ומטלות, כמובן ממנה דרש יותר מהאחרים! וכל העת שמעה ממנו: "תלמה, תקני את העבודה ותחזירי לי בעוד יומיים בבקשה" משימה שלא ניתן היה לעמוד בה. הנימוס שלו ריסק אותה. כביכול, הוא לא נטר לה, אך כיצד יכול היה שלא? כדי למנוע ממנו משהו שלא ידעה מהו, החלה לעגוב עליו כך בכוונה, שייראה כבמקרה. הדברים יצאו משליטתה, ובלילה אחד במעבדה על שולחן הפרויקטים והניסויים, הוא כפה עצמו עליה ואנס אותה בזעף ובאיבה, באומרו תוך כדי מעשה: "את חיפשת את זה, אז קבלי זאת בהנאה!" והיא ידעה שהוא צדק. על כן לא ייפלא, כששמעה על קיומו בעיר נמצן בתפקיד מפקח משטרה, ניעור בה שוב היצר הישן לנקום בו, על אף שידעה, שהתעלול עם הקופה יעלה לה הפעם ביוקר והיא תוכל "לעוף" אל הטבע אך לא לעסוק עוד בבעלי חיים .