סבא אהרון
כבר הרבה זמן לא ביקרתי את סבתא בטי.
למי בכלל יש זמן להגיע לחיפה באמצע החיים.
נעמד מול הפלדלת החומה. דופק בדלת, אבל אין תשובה. בטח סבתא לא שומעת.
לוחץ על הידית והדלת נפתחת בלי בעיה. יופי לא נעול.
נכנס פנימה אבל אין אף אחד בסלון. כבר התחלתי לחשוש, אבל למזלי הנחירות של סבתא בטי כלכך חזקות שהן מגיעות עד הסלון. נהדר היא ישנה. אני נכנס ופותח את חדר השינה עד כדי חריץ. מאז שסבא אהרון נפטר סבתא כבר לא ישנה צהריים בסלון אלא ישנה במיטה הגדולה שלהם בחדר שינה. כנראה ככה זה שחיים יחד כמעט 60 שנה -קשה להפרד.
הדלת נפתחת בשקט ואני מכניס את הראש. סבתא בטי ישנה. אבל רגע. לצידה ישן גם... מה?!?!? סבא אהרון?!?
סגרתי מהר את הדלת מאחורי וניסיתי להסדיר את הנשימה.
זה לא יכול להיות. סתם, זה מהסחרחרות שיש לי לאחרונה. אני סתם מדמיין. אין מצב. ״אני אפתח שוב את הדלת, וסבתא תישן שם לבד.״
לוקח נשימה עמוקה, מסתובב ופותח שוב את הדלת.
סבתא בטי שם. ישנה. ולידה גם סבא אהרון. נושם עמוק. רגוע. שניהם ישנים.
אני סוגר את הדלת בשקט שלא יתעוררו מסתובב ויוצא מחוץ לדירה.
משהו פה לא מסתדר לי. סבא אהרון נפטר כבר ב1992. עכשיו 2016. מה נסגר??
מתקשר לקוקו. קוקו ואני חברים מכיתה ב׳. ותמיד הוא היה לפני כולם בכיתה. היה בכיתת מחוננים וגם עשה תואר באוניברסיטה הפתוחה בזמן התיכון. הוא מבין בדברים האלה ובכלל.
״נו... תענה כבר..״.
כבר שלושה צלצולים. חמישה.
״הלו?!״, הוא עונה לי בקול מנומנם.
אני מספר לו הכל. איך שסבא לא אמור להיות שם בכלל כי הוא כבר מת והכל.
״תרגע חביבי. זה בסדר. זה קורה הדברים האלה״, הוא מרגיע אותי.
״מה קורה? איזה דברים?״, אני שואל בחשש שדוהה תוך כדי השיחה רק בגלל שיש לו קול בוטח ומרגיע כלכך.
״נו. לא שמעת? זה אמנם קורה אחת למליון, אבל יש מצבים שהנשימה חוזרת, אז פשוט יוצאים, וחוזרים חזרה לחיים והכל ממשיך כרגיל״
ת׳אמת זה הרגיע אותי.
זה הרגיע אותי, כי באמת לא יכולתי לחשוב על שום הסבר הגיוני אחר.
אני שומע טפטופים. של גשם. חזקים. על המטריה שלי. אני פותח את העיניים. איפה אני?! יורד גשם חזק. מסביבי אין אף אחד. רק שורות שורות של אבנים עם כתובות עליהם.
״עכשיו בכלל 2020״, אני ממלמל לעצמי בקול חלוש.
- פ״נ סבתא בטי וסבא אהרון -
כתוב על האבן שמולי.
הם ישנים יחד. אחד ליד השני, לעולמים.