פרי חדש

אנוס הייתי לחפש אחר הפרי החדש ההוא, שראיתי לא מזמן באגף הפירות בסופר. לא ידעתי מה שמו, לא ידעתי מה טעמו. ידעתי רק כי צבעו ורוד וכתום וירוק מעט בקצהו, ויש לו פיטם ועוקץ, המחובר אל גבעול לא דק כל כך, אשר צומחים ממנו גם שני עלים קטנים. ראיתיו פעם אחת, ומפאת חוסר זמן, חוסר בכסף זמין או מלאות העגלה, לא לקחתי ממנו ולו פרט אחד. אני בכל זאת זוכר שנגעתי בו, והוא היה חלק לגמרי, כעורו של תינוק לאחר רחיצה, והיה לו ריח שלא מן העולם הזה. איך אפשר להסביר ריח במילים? אולי אסתפק בכך שאם יש היו לעצים בגן העדן הראשון ריח, היה להם בוודאי את הריח שהיה לפרי החדש ההוא. ריח שהוא כמעט כטעם, כבד, נימוח, מתפצפץ לחלקיקים קטנים באפי, כאילו נבראו שמשות חדשות בשמיים. אחזתי ולא הרפיתי ממנו. הייתי בטוח שעברו שעות, כל כך הרבה זמן הרגשתי שעבר בעודי חובק בחיקי את הפרי.

כעסתי על עצמי בערב שלא שאלתי איש לשמו ולטעמו ולמחירו. ואולי כל הכסף שבעולם היה שווה לו רק הייתי יכול להביט בו כעת, בבית הסגור, המעומעם, לאחוז בו, להריחו. לטעום ממנו אפילו לא חשבתי. הכעס שלי הרחיק אותי ממנה שוב. היא ישבה על הספה בסלון ואני אל השולחן במטבח. שנינו לא עושים דבר ובכל זאת לא מוציאים הגה מהפה. היא לא שאלה איך עבר יומי עליי, וגם אני לא שאלתי אותה מה עשתה. כשאנחנו כועסים אנחנו מתרחקים, לפחות בהתנהגות הזו אנחנו דומים. אבל עכשיו אני בטוח שעדיפות התנגשויות, אולי פיצוצים קטנים, מאשר ההתרחקות הזו, הקרירות הפתאומית. גם בקיץ נדמה היה לי שהטמפרטורה בחלל המשותף יורדת במעלה או שתיים לפחות. היא ישבה בסלון ואני במטבח, אוחז ראשי בין ידי, כאילו ראשי היה הפרי ההוא. אך אני פרי מחוספס, פרי שעברו עליו יותר מדי דברים, חבוט מעט פה ומעט שם, כבר בשל יתר על המידה. תהיתי מתי היו מוותרים האנשים ומוסיפים אותי לעגלתם, כאקט של אין ברירה, צריך להביא איזה פרי הביתה, שהילדים יאכלו איזה משהו בריא לשם שינוי. כשהערמה חצי מלאה? ריקה לגמרי? ואולי בכלל לא? אשאר אחרון במדף הפירות הדפוקים ואז סופי ברור.

הבטתי בשיער שלה נח על הגב מפוזר, צופה בטלוויזיה, וניסיתי להרגיש שוב את מגעו של הפרי, את ריחו, את צבעו, לחתום אותו שוב ושוב במוחי, כחותמת על נייר העתקה, שלא ייעלם, רק שלא ייעלם מהזיכרון. אז החלטתי שלא משנה מה יהיה, כמה העגלה תהיה מלאה, יעלה כמה שיעלה, אני את הפרי מביא הביתה. אולי זה גם ישמח אותה לשם שינוי, יחייך אותה. יכניס אור חדש הביתה, אור חדש שנצרך כל כך, לי ולה.

ביום למחרת עשיתי עיקוף מיוחד אחרי העבודה, להגיע לאותו הסופר שראיתי בו את הפרי החדש ההוא. הסתובבתי כמסומם בין הדוכנים והמדפים, מתעלם מכל ההצעות המפתות, המבצעים המושחתים, הכריזות הרפטטיביות שהדהדו בחלל הגדול, המואר בניאון קר. כל כך הרבה אנשים היו שם, ומרוב חוסר ריכוז, או שמא ריכוז יתר בדבר יחיד, כמעט שנתקלתי בכמה מהם. הגעתי מתנשם, נרגש מעט, אל אגף הפירות והירקות, מחפש במבט את המדף ההוא, של הפרי, שהיה בזיכרוני הכל מלבד ירוק, הכל מלבד כתום וורוד. צורה עגולה הייתה לו או שמא מוארכת כבננה? היו לו עוקץ ופיטם או שמא היה חתוך? היה הפרי חלק או הייתה לו פרווה, או אפילו קוצים? גם הריח שלו, שכמה דקות קודם לכן היה לי כגשר בין העולם הזה לעולם הבא, נעלם מאפי. הרחתי רק כוסברה וגויאבות בכל מקום. עברתי לאט לאט במסדרון, מעכב אנשים בדרכם, אך לא היה לי אכפת כלל. מנסה שלא להחמיץ דבר, שום פרי או ירק. הוא בוודאי מסתתר שם, הפרי המסתורי.

שבתי אל הרכב זועף אף יותר מיום האתמול. הדרך הייתה זועפת כמוני. צפרתי לאישה זקנה ולילד שחצו את הכביש, כמעט גרמתי לתאונה כשהאצתי מוקדם מדי בצומת. ניסיתי להירגע. ידעתי שאני מגזים, שאני מוציא מפרופורציות. בסך הכל פרי. יש הרבה פירות אחרים, גם בבית, גם במכולת ברחוב המקביל. בסופו של דבר כל הפירות דומים, ואיזה מנגו מתוק ועסיסי ישמח אותה ואותך בדיוק כמו הפרי המוזר הזה שאני לא מפסיק לחשוב עליו.

ניסיתי לחייך, להדליק אור נוסף בסלון. ממש הכרחתי את עצמי לבצע מחוות של שמחה וחום, לזמזם איזה שיר תוך כדי חיתוך הסלט. למרות שכל מה שרציתי היה להתרחק עכשיו, להתרחק מהכל. אולי להסתגר בחדר כמו ילד בגיל ההתבגרות, להתחבא מתחת לשמיכה. כשהתיישבתי לידה על הספה בשעה מאוחרת מכדי שנהיה ערים בה, והיא השעינה את ראשה עלי, הרגשתי שאני קורע את עצמי מגופי. רציתי לקום שוב, לקחת את המפתחות ולנסוע לחפש שוב את הפרי. הפרי הארור, הזיכרון שלו נעשה חמקמק בדיוק כמוהו, זיכרון כמו דג במים, חסר נקודות אחיזה. מחשבה פתאומית הבהילה אותי – אולי בכלל לא ראיתי אף פרי והכל יציר דמיוני המתפרע, המשתגע? ניסיתי להתנער מהזיכרון אך בתנועה בלתי רצונית של הגוף, שבאה כהמשך טבעי לתנועת הנפש, ניערתי אותה מעל כתפי. את מבטה בי, בניגוד למראה הפרי, לא שכחתי גם זמן רב אחר כך. בלי להגיד מילה נוספת היא הלכה לישון. אפילו לא כיבתה את האור, רק כיסתה את פניה בשמיכה, כאילו מגינה על עצמה מפני מראי.

גם בימים הבאים הפרי המשיך להטריד את מחשבתי, הייתי כצוללן שאינו רגיל במלאכה, אך נחוש בדעתו למצוא בקרקעית הים איזה דבר מה. אך הכל החליק מידיי, כל המראות, הריחות. אפילו התאריך, היום בשבוע בו ראיתי את הפרי כאילו נמחק ממני, אבד באיזו תהום שממנה אי אפשר לחזור. בכל יום הייתי מבקר בסופר, מסתובב בין הדוכנים, בודק ובוחן, כאילו הפרי הבלתי מוכר יקרא לי מאיזו פינה, ינופף לי לשלום, ואז תכף ומיד אזכר בו. אך דבר לא קרה. הזיכרונות השתתקו, וכך גם הערבים עמה בבית. שקטים להחריד, כבדים עד שלא היה אפשר לשאת אותם.

בסופו של דבר הגעתי למסקנה רציונליסטית משהו, שאולי היה זה איזה מנגו יחיד במינו, פרט שהתבשל בדיוק במידה הנכונה, או איזה אפרשזיף שיובא במיוחד מחו"ל וכבר אין להשיג. לא היה זה פרי חדש כלל ועיקר, הגעתי למסקנה, איזה מן יחיד משונה שאי אפשר להעיד בו על שום כלל. ובכל זאת, הזיכרון החמקמק שלו הפריע לי. הוא המשיך להפריע בשעות שבהן לא הייתי חושב על דבר, בעיקר בערב, מול הטלוויזיה. כבר התפייסנו מאז, וקנינו פירות רבים, שאותם היינו מניחים בקערה על השולחן, ממתינים שיבשילו. בסופר ההוא כבר הייתי עובר רק לעיתים רחוקות. את רוב הקניות הייתי עושה במרכולים קרובים יותר לבית, מוכרים יותר.

באחד מאותם אחרי צהריים חסרי ייחוד חזרתי מהעבודה והיא לא הייתה בבית. כמה שעות קודם לכן שלחה לי הודעה בטלפון שתגיע לפני הביתה. לכן הופתעתי לגלות שהדירה ריקה ושקטה. ברגע שהחלטתי להתקשר אליה ולשאול מה קורה, היא הופיעה בדלת. בידה הייתה שקית לבנה-שקופה, מלאה בחפצים שלא היה אפשר להגדיר את צורתם או את צבעם, אך מיד ידעתי. לא היה אפשר לטעות בריח שהגיע לנחיריי. היא חייכה והתחבקנו כנותני שלום. כשהתקרבתי היא פתחה את השקית והזמינה אותי להציץ פנימה.

"נכון שהם יפים? והריח שלהם, פשוט משגע!"