סערת הלב

כִּמְהַלֵּךְ לוֹ הָאָדָם עַל אֲגַם קָפוּא
וּשְׁנֵי כּוֹחוֹת יוֹצְאִים מִתּוֹכוֹ

הָאֶחָד דּוֹרֵשׁ לְרַחֵף 
הָאַחֵר דּוֹרֵשׁ לִצְלֹל
וּשְׁנֵיהֶם יְרֵאִים עַד מָוֶת
הָאֶחָד מִפְּנֵי הַמַּיִם הַמַּקְפִּיאִים
הָאַחֵר מִפְּנֵי אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הַמְּסַנְוֵר

וְהָאָדָם מְהַלֵּךְ לוֹ בְּדוּמִיָּה
בְּעוֹד בְּלִבּוֹ מִתְחוֹלֶלֶת סְעָרָה

מָעֲלָהּ מָטָהּ
הַשָּׁמָיְמָה וְהַיָּמָּה
אֶל אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הַחַמִּים
אֶל חֶשְׁכַת הַמַּיִם הַקָּרִים
אֵל שְׁמֵי הַחֹפֶשׁ הַתְּכֻלִּים
אֶל אַחְדוּת הַמְּצוּלוֹת הַשְׁחֹרָה

וּבַקֶּרַח אַף לֹא סֶדֶק
וְהָאָדָם עוֹד מְהַלֵּךְ לוֹ
בְּנָחַת מַאֲזִין הוּא
לְצִיּוּץ הַצִּפּוֹרִים
לְמֵי הַקֶּרַח הַזּוֹרְמִים