ככה פתאום

פעם בכמה חודשים הייתי מתפוצצת על הבוס שלי, צורחת עליו כאילו אין אלוהים (כלומר כאילו יש).

אם להיות כנה, זה היה איכשהו תמיד נופל על היום הזה שלפני המחזור. זה היה מבאס אותי ובעיקר הזכיר לי את גיל 15 מול אמא שלי.

כל כך לא זיהיתי את עצמי של החוסר שליטה הזה, שאפילו הלכתי לרופאת משפחה שלי, לשאול אותה אם יש לה משהו להמליץ לגיל תרום תרום בלות.

מפעם בכמה חודשים זה עבר לפעם בכמה שבועות. ואז זה היה פשוט קורה ככה פתאום כל כמה ימים.

בפעם האחרונה שהתפוצצתי, נשמתי פתאום עמוק ואמרתי לו שזהו, כזה תסכול לא היה לי בחיים, לא מחבבת את אני הצועקת, לא מצליחה למצוא שום אסטרטגיה שעובדת ואני חושבת שמיצינו.

וככה, בפעם הראשונה בחיים שלי, במקום "להחזיק מעמד" התפטרתי.

אחרי הפניקה הראשונה הייתה לי הארה גדולה.