שנות אור

בתוך החשיכה, פנס רחוב כתום מרצד על גבי חלון המכונית, סודק אותו קלות. דרך הרסיסים, אורו מוצא פתח מילוט לתוך עיניי ופורם אותן אט-אט. קור אחר קור נעקר משורשו, מתפורר מטה אל עבר גופי המאובן. רוח קרה מתפרצת דרך דלת המכונית, מפריחה לאוויר העולם את גרגירי האבק שהצטברו על בגדיי. 

מול עיניי – כוכבי לכת, רחוקים שנות אור, חגים במעגלים בלתי פוסקים, לבושים בצבעים שונים, רודפים האחד אחרי השני. אני מנסה לתפוס אותם, אך הם חומקים בין ידיי, מתפזרים, נוטשים את החלל דרך שברי החלון. 

באוזניי – קול של אישה קורא בשמי. הוא מגיע מכל כיוון אפשרי. אני מחפשת אותו בעיניי. אני מפנה את ראשי לצד ימין, מנסה לתפוס את דמותה. אני מפנה את ראשי לצד שמאל, אך היא גם לא שם. ריק. דממה משתלטת על האזור. 

בתוך החשיכה, החמה עולה בבגדיי, מחממת את גופי המאובן, מאירה אותו בפנסה הצהוב. בתוך השלולית הרטובה, גלגלי העיניים שבים למקומם. עפעפיי מכסים אותם בשמיכתם. קול האישה מהדהד בראשי, קורא בשמי. אך אני, חגה במעגלים בלתי פוסקים, בחלל אין-סופי, בין כוכבי הלכת, רחוקה שנות אור.