חדר למבוגר ולילד

לילה אחד ,זה היה בחודשים הראשונים,אנשים עוד חשבו שהם יחזרו מתישהו לשיגרה ,ישבו וחיכו,ימים שבועות חודשים.אני מביט מהחלון לחושך שבחןץ, הכאב בצד הצוואר מנסר את האוזן ,זו אותה דלקת ישנה משן הבינה שלא הוצאתי.מהחלון משקיפים אלי אורות קטנים, מרחוק ,האנשים המחכים .אורות קטנים ומפוזרים רחוק זה מזה.כמו התקווה מנופצת לרסיסים ומפתה בהבהובים רכים ונחלשים אבל אף פעם לא כבים.
למזלי הילדה ישנה,בדיוק עכשיו כשהכאב מתחיל להתחזק ולהתפתל לכיוון הגרון,זו בטוח דלקת.
אני לא יודע אם השן נמחצת מחריקות השיניים כשאני ישן,אולי ככה התפצחה השן או שהיא סתם נרקבת כבר הרבה שנים בלי כאב.התגובה הראשונה שלי לכאב הוא כעס ,חוסר אונים היא מצב שמעורר תגובה אצל רוב האנשים ,אנחנו מתוכנתים לפעולה ואם אין אפשרות לפעולה נוצר איום שמישהו אחר יבצע אותה במקומך  ואז האיום מוכפל גם מישהו אחר עושה פעולה במקומך וגם כבר לא נותר דבר לעשות כי עשו במקומך את הדבר היחיד שניתן היה לעשות.
אישתי ז"ל הייתה אומרת שהכעס הוא התגובה הכי מזוקקת של הפחד,אבל רוב האנשים לא יכולים להביט בזה ,לראות,כי זה מפחיד.
 

נכתב על-ידי
אורו מאצ'ה
הנני כאן https://bit.ly/3d8beNg
הדף נקרא 113 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי