קפה של בוקר

מבטה ממוקד בחלל, עיניה מסגירות כי לא הקשיבה ולו למילה אחת מכל שנאמר סביבה. גופה הכמה ליד אוהבת, מתעתע בה. בדיחה שלא שמעה מפילה את כולם מצחוק, היא רק מחייכת. שומרת את זכות השתיקה לעצמה. הם לא יקחו ממנה את הפנטזיות שלה. הגוף שלה אולי כלוא פה איתם אבל נפשה חופשיה לבחור לנדוד שוב.

נכתב קדם למגיפה כשעוד אפשר היה לשבת וסתם לבהות בשולחן ליד. ארומה.