ידיים קרות

את נאבדת אל האוויר הקר.

באוזנייך שורק איזה שצף קצף,

גיבוב קולות מהמולת החולין.

ראשך הומה

נשטף בגלים ואובד בלב ים.

נושמת בכבדות, מצטנפת בתוך עצמך,

מסתגרת מפני הקור האפרורי והניכור

שמחלחל לאט.

את במנוסה אבל לא בורחת,

זוכרת הכל אבל בעקביות שוכחת.

כי לפעמים זה קורה שזמן הופך לריק,

ואז שקט הופך לבדידות,

מילים הופכות למחשבות,

חלומות הופכים לטירוף 

שהופך לאש, אבל אין למה.

ומיליון עלים נופלים ומסתחררים

בתהלוכת אשכבה לעת ערב,

במחול של סופניות יפה וקודרת.

ואת כבר יודעת שזה רק עניין זמני

ושזה עובר.

המבטים, הדקות,

המנוסה והידיים הקרות.

הכל, גם את

בסופו של דבר.