דרכם של יומנים

בפעם הראשונה שהיומן ענה לה, היא קצת נבהלה. בכל זאת, לא בכל יום ילדות כותבות יומן, לא בכל יום ילדה בת עשר מתמידה לכתוב בו ולו רק כמה שורות, ולא בכל יום היומן עונה לה. אמא הביאה לה את היומן. "כשאמות ולא תוכלי לדבר איתי יותר תכתבי ביומן את מה שתרצי לומר לי, וככה אני אוכל להקשיב לך ולהיות איתך". היומן היה מחברת ישנה שאמא קנתה בחנות של הענתיקות שהן היו נוסעות אליה בשבתות. מחברת 40 דף, בכריכה חומה, דפים עבים, חלקים חלקים, מצהיבים קצת. המוכר אמר שהייתה לו חבילה של עשר מחברות כאלה חדשות ושזאת האחרונה שנשארה לו. אמא קנתה אותה, קנתה גם עט פרקר "כמו של פעם" ונתנה את זה לשני.

כמה חודשים אחר כך אמא מתה. כשכל האורחים באו לשבעה, שני הלכה לחדר שלה והתחילה לכתוב. בהתחלה היא לא כל כך ידעה מה לכתוב אז היא ספרה ליומן על הלוויה, ואיך לא נתנו לה לבוא, ואיך היא התעקשה עד שסבתא לקחה אותה ביד וככה הן עמדו כל הלוויה, נותנות ידיים ומשגיחות שהשנייה לא תבכה יותר מידי. זה לא היה נחמד הלוויה, ושני לא יכלה שלא לחשוב שאמא הייתה מעדיפה אולי לוויה קצת יותר שמחה. היא ספרה על זה ליומן. היומן לא הגיב, כדרכם של יומנים.

אחרי כמה שבועות, קצת אחרי שעברה את אמצע המחברת, הבחינה שני שמשהו קורה. נדמה היה לה שהמילים נספגות בדפים יותר לעומק. היא הסתכלה על העמודים הראשונים ובאמת היו שם אותיות שכבר התחילו להעלם. זה הציק לה. "מה יהיה אם כל מה שכתבתי יעלם?" באותו היום היא כתבה ביומן כדרכה, וכשסיימה הוסיפה שורה נוספת – בבקשה שזה לא ימחק. למחרת היום בבוקר היא ראתה שמתחת למה שהיא כתבה, כתוב "בסדר".

שני קצת נבהלה. היה לה ברור שזאת לא אמא שלה שעונה לה. אמא הייתה אומרת לה גם שהיא אוהבת אותה ומתגעגעת ושחבל שבלוויה לא שרו שירים שמחים כמו ששתיהן אהבו. היא גם ידעה שזה לא סבתא, או אבא, או אחיה הגדול, אף אחד מהם לא שם לב בכלל שהיא כותבת יומן וגם אם הם היו שמים לב הם לא היו פותחים אותו בלי רשות. היא פתחה את המחברת שוב ואז הבחינה שבמקום הדברים שהיא כתבה, כתובים שם עכשיו סיפורים אחרים, על אנשים אחרים, שהיא בכלל לא מכירה. בסוף הסיפור האחרון היה כתוב: "עכשיו תקראי הכל שוב, מהסוף להתחלה". 

כל מה שהיא כתבה היה שם, כתוב מהסוף להתחלה.