אינדפנסה
דור כלב
6 ליוני 2020
·
2 דקות קריאה, 284 מילים
מזמן לא הרגתי חסר ישע. כבר אולי חמש דקות. אינדפנסה קוראים לזה פה בספרדית. אתם יודעים הדרקונים וכל השדים האלו זה חרטא. זה אנחנו, אני שהולך בלילות. אנשים לא מכירים אותי, לא יודעים שאני בעצם קצת נהנה. כל פעם הרי זה משהו אחר. אתם תתגעגעו לימים ההם שבהם השתעממתם. קמתם בבוקר לשמן זית וגבינה לבנה וצפיתם בים עד ששקעה השמש מינוס כמה שעות עם המקנה. אני פה באתי כי שיעמם לכם. זה החטא של גן-העדן, השיעמום. להשתעמם זה טוב. להתרעם על השיעמום - ובכן כאן אני נכנס לתמונה.
הייתם הורגים אותי אם הייתם יודעים. אתם חושבים ישר אבל משעמם לכם. אז אני באתי. יציר דמיונכם החולה. כן, זה מצחיק אותי אפילו. קצת. באתי לכאן כדי להרוג את חסרי הישע, להרוג את הילדים, שלא יהיה משעמם. את הילדים הקטנים, את המפגרים, את הנשים ההרות והאמהות הצעירות וגם את כל בני-העשרה שאוכל להניח עליהם את ידי.
סימנתם אותי בהיסטוריה עם מגל וגולגולת. זה היה אינטואיטיבי, אני חושב שאף אחד לא האמין שבאמת ״מלאך המוות״... הסתתרתי כמה שאפשר. ומי שראה קיבל ליטוף מהמגל. זרזיף של דם וזה נגמר.
את הגברים לא באתי לקחת. מי שמת במערכה או כשיצא להביא פרנסה... זו לא עבודה שלי. יש לזה מוסד ממוסד כמו אמדוקס. אני פה למקרים המיוחדים, מפעל לטרגדיות. אל תגידו לי ״אבל גם נשים״ ליבראלים מזויינים. גבר זה לא אישה. גבר זה מפעל לבני-אדם? מה אתם נותנים? חצי כרומוזום? נראה לכם זה שווה ערך?
תסלחו לי שנעשתי רגשני, זה לא כל-כך מתאים לי. אני באתי לקחת את הנשים כדי לקטוע את השרשרת. עם הגברים זה לא כזה מעניין. ילדים כן. ילדים קטנים זה אחלה. אני גם מאד אוהב מפגרים. זה הטעם הזה של המלח בדמעות.
אני מגיע בקרוב אליכם. אין לכם מה להכין לי עוגה. אני בא בלי הזמנה.
