מחשב הקיצין

בעת שאבי עוד היה מתגורר בביתנו, היה נוהג לחשב תקופות ומזלות. בכל ליל מולד הלבנה היה יוצא החוצה ומתבונן בשמיים השחורים בטלסקופ קטן שהיה תחוב אצלו תחת בית שחיו. ומתוך החושך של השמיים היה סופר את המזלות ואת הכוכבים, צופה היכן כסיל וכימה והיכן מאדים וכוכב-צדק וכוכב-שבת וגם את אלדבאראן היה מחפש היכן הוא ואת שאר הקבוצות שרואים רק את הנצנוצים הרחוקים שבהן ואילו את הקווים המחברים הדמיון צריך למתוח בעצמו. ומתוך החושך היה חוזר הביתה, מתיישב אצל השולחן והיה רושם בקדחתנות, כמעט כמשוגע, במחברתו הקטנה את תוצאות חישובו. אם החודש יהא גשום או שחון, ואם יימשך עשרים ותשע או שלושים יום. לאחר מכן, כשהיה מגיע למסקנותיו, היה מציב תחתן קו כפול ומכופל והיה משווה בין הכתוב במחברתו לבין הלוחות העתיקים, שזמנם משנת א' לבריאת העולם ועד לשנת ביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן. אם היה תואם בין הכתוב במחברת לבין הכתוב בלוחות המועדים להתפורר מרוב יושן, היה נאנח אנחת רווחה ופונה להצטרף לאמי אל שנת הלילה במיטתם. ואם היה מתפרץ עימות בין שני הכתובים, היה מכווץ את גבותיו ועוצר את נשימתו, ולא היה אוכל ולא שותה ולא ישן עד שהיה מוצא היכן טעה בחישוביו ובממצאיו ובספירותיו. רק אז היה פונה מן השולחן אל חדר השינה. לעולם לא היה שוכח לכבות אחריו את האור.

ושנה אחת, בערב ראש השנה, נותר ער כל הלילה, ואף לסליחות "זכור ברית" לא יצא לבית הכנסת. אמי שאלתו בחרדה מה לו כי שכח לישון ולהתפלל, ואבי רק הניד ראשו בצער ולא יסף. בליל ראש השנה שכב במיטתו כאבן שאין לה הופכין ולתפילת ליל החג לא הלך. מחוסר גברים קידשתי אני על היין בצנעה ואמי שמעה. לא הייתה לנו סעודת ראש השנה עגומה ושוממה כמו זו של השנה ההיא, ואף מתיקותו של הדבש לא ערבה לחיכנו, אלא הייתה תפלה כעפר.

ביום השני של ראש השנה הוטב במצבו של אבי והתפלל תפילת תשע בדבקות ואף תקע בשופר בבית הכנסת של אביו. אני ואמי תהינו לפשר השינוי החד כל כך במצבו ובתפקודו של אבי, אך מבלי ששאלנו, כינסנו לאחר ההבדלה והבהיר לנו, בלשון יבשה ובשפתיים נרעדות, כי מצא טעות בלוחות העתיקים. בלוחות שחיבר רבי הלל נשיאה לפני כמעט אלף ושבע מאות שנים, ומאז העולם היהודי לא נע ולא זע מאותו הלוח.

אך אבי מצא בו טעות, שגיאה שהניעה את כל הלוח יום אחד לאחור.

בתחילה לא ייחסנו לכך חשיבות. מהו יום אחד קדימה. אך אט אט התחוורה לנו המשמעות. ביום כיפורים שחל להיות בחשבון העולם, יצאנו במעותינו ובבגדי חול, כאחרוני הפושעים והעבריינים, ורק ברכב לא נסענו מפני אימתא דציבורא. וכך גם בסוכות שחל להיות בחשבונם, סעדנו בביתנו סעודת חול, ואף לבית הכנסת לא הלכנו. ביום שלמחרת אני ואבי התפללנו תפילת חג יחידית בסלון ביתנו.

אני פעלתי כאבי, שכן מוראו היה עליי, ואף יותר מכך, האמנתי לדבריו ולמעשיו בכל לבי. מעולם לא טעה ולא שגה כשהחלטתו הייתה מנויה וגמורה עמו. אך מצר הייתי על אמי. ככל שעברו הימים ונעשו קשים יותר, מסוגרים יותר, היה ברור שדעתה אינה נוחה כדעתי וכדעת אבי. עיניה היו רכות מרוב דמעות, ובלילות הייתי שומע אותה מבעד לקירות חדרי לוחשת דברי כיבושין לאבי, להניאו מלהמשיך בהרפתקה משונה זו שלקח על עצמו, להדיח עצמו מכלל ישראל ולנהוג כדעת יחיד ולא כדעת כל שאר החכמים.

הקש ששבר את נפשה של אמי יותר מכל היה הלילה הראשון של פסח. את שירת ההגדה היה אפשר לשמוע מכל הבתים סביבותינו, ואילו אנחנו, כמה נורא ואילו אני אז לא הבנתי, הנחנו לחם וחלות על השולחן וסעדנו את ליבנו. אני זוכר שאמי פרצה אז בבכי והסתגרה בחדר השינה. אבי רק הביט אחריה ולא אמר דבר.

באלול של אותה שנה אבי פסק מלברוח בכל ליל המולד החוצה, אלא היה מביט במחברתו וקורע את הדפים הרשומים בכתף צפוף-צפוף. דף דף קרע עד שלא נותר מן המחברת אלא שלד ערום, כאידרה של דג מת.

אך לא עברו הימים ואבי החל לחשב, במקום תקופת ומזלות, את הקץ. סימוכין מצא לפועלו מדברי קבלה נסתרים וסתומים, שרבים לא ידעום אלא הוא. כעת, בהיותו מחשב קיצים, לא היה לו צורך לצאת החוצה. לשמים אין שליטה על קץ הימין, ולכן היה יושב במושבו, וספרים שאין להם שם המוטבע על הכריכה היו פזורים לפניו, פתוחים בערבוביא של מילים, והוא היה בורר לו, מחשב חישובים בראשו הקודח, ממציא גימטריאות הולכות ומסתבכות, אקרוסטיכונים שלא שיערום אבותינו. ולכל מחשבה הייתה מחשבה סותרת.

כשעברו שנים, עיניו כהו ממאמץ הקריאה ולא יכול היה עוד לקרוא ולכתוב כמנהגו. הוא היה לוחש לי בקולו המסתדק והולך ואני המשכתי לכתוב במחברתו את המילים שאמר, מבלי להבין, מבלי לחשב. גם על ערש דוויו עוד הכתיב לי, עד שפרחה נשמתו, כעונשם של מחשבי קיצין.

אני לא נגעתי במחברת מאז, אך עודני זוכר את השנה האחרונה שהכתיב לי, שנת הקץ. ואני מחכה לבואה כדי לראות אם אבי, שצדק בכל מעשיו, צדק גם בזאת.