צוקי ב'

לפרק הקודם

פרק שני

המכונית השחורה גלשה על שביל כורכר אפוף אבק, הילדה הביטה סביב ולחצה על הכפתור: חלון הרכב נפתח ושקט מפתיע מילא את חלל הרכב.

  "אני אוהבת את השקט הזה" היא אמרה והוציאה את ידה מבעד לחלון.

הרכב המשיך בנסיעה איטית, שדות חיטה מצהיבים התחלפו בעצי הדר זקנים.

  "גם אני מעדיף את השקט. ככה אפשר לשמוע אותם יותר טוב, נכון ?" אמר לה האיש המבוגר שישב לידה. היא הסתובבה אליו באחת ושערה הערמוני התבדר סביב ראשה כלהבות מדורה קטנה.

  "אמרו לי תמיד שרק לי יש אנשים בראש" היא אמרה וחזרה ללטף את הרוח מבעד לחלון הפתוח.

  "במקום שאליו אנחנו נוסעים חיים עוד הרבה ילדים שגם להם יש יכולת לשמוע קולות. אנשים רגילים בדרך כלל פוחדים. אבל אנחנו מאמינים שצריך להקשיב לקולות האחרים, לפעמים אפילו לשאול בעצתם. אנחנו נלמד אותך להקשיב להם" המחנך אמר והניח יד קלה על כתפה. היא סגרה את החלון והניחה את שתי ידיה בחיקה. צמאה לריסון ומשמעת, נהדר!, הוא חשב לעצמו. 

  מבעד לענני האבק על גבעה במרחק ניגלה עתה מבנה מרשים. 

  "הנה כמעט והגענו" קולו של המחנך לא התאמץ להסתיר את התרגשותו.

היה זה מבנה דו קומתי מתקלף, בחזיתו שורת עמודים התומכת במרפסת שהקיפה את כל המבנה. שורת החלונות המקושתים נראתה לצוקי אינסופית. עיניה נפערו והיא אמרה בשקט:

  "חלמתי על הבית הזה המון פעמים".

  "אני יודע, אנחנו חיכינו לך. עוד רגע תכירי את כולם" ידו ליטפה את מחלפות ראשה. הוא הביט בשערות הגולשות מבין אצבעותיו ונזכר בפעם האחרונה בה הרגיש את מגע השערות הללו, או שמא היו אלו אחרות.

  "אני אוריד את המזוודה שלה, המחנך" אמר לפתע קול עמוק שצוקי לא השגיחה בו עד עתה, כאשר הרכב נעצר מול המבנה הגדול.

  "תודה אלפרד" הוא ענה בשקט.

  "בואי, נערוך לנו סיור היכרות תחילה" האיש המבוגר וצוקי עלו את חמש המדרגות הרחבות ונכנסו לאכסדרה רחבת ידיים. לפני שצוקי הספיקה לשאול הוא סיפר:

  "הבית נבנה על ידי אבשלום רייחמן לפני קצת יותר ממאה שנים. את הקרקע הוא קנה מתושבי הכפר הסמוך. הוא זה שנטע גם את הפרדסים מסביב. מספרים שהונו היה רב כל כך עד שלא הצטרך לעבד את השדות כלל. בבית הזה נולדו גם שלושת ילדיו. הם התחנכו בבית הספר הצרפתי במושבה הסמוכה. כולם הכירו אותם, מנומסים ואדיבים. רק פה הם הרשו לעצמם להתנהג כמו ילדים, רצו בין העצים, טיפסו וקפצו מעץ לעץ, חקרו כל פינה והזיזו כל אבן. כאשר מלאו לצעיר שמונה שנים בקיץ של שנת 1941 אירע האסון" המחנך הפסיק לרגע את סיפורו וסימן לצוקי להיכנס אחריו לחדר רחב ידיים.

  "הילדים גילו בשיפולי הגבעה באר מים ישנה. הם שלא פחדו ממאומה החליטו לרדת לעומקה ולבדוק מה טיבה. הם טבעו בזה אחר זה ורק שלושה ימים לאחר מכן נמצאו ונמשו מקרקעיתה. אבשלום ואישתו נטשו את הבית באותו השבוע ולא חזרו מעולם. מספרים שבלילות הקיץ החמים במיוחד אפשר לשמוע את קולות הילדים הצוחקים בין העצים. אני לא שמעתי אותם מעולם" הוא אמר וכיוון את הילדה לעבר גרם המדרגות האחורי של הבית.

  "החדר שלי, אני מכירה את הדרך" היא צהלה ודילגה במעלה המדרגות, שערה מקפץ על גבה.

היא פתחה את הדלת לרווחה, מבעד החלון המקומר נצבע האופק בגווני הירוק השונים של הפרדס. בחדר ניצבו שתי מיטות בודדות, משני צידי החלון ושולחן כתיבה ארוך בינהן. 

  "בצד שמאל זו המיטה של -" המחנך לא הספיק להשלים את המשפט וצוקי התפרצה לדבריו. 

  "של אנג'י, ושלי מימין" היא התיישבה על המיטה שעליה נחה המזוודה שלה.

  "אני שמח שאת מרגישה כאן נוח. תפרקי את הבגדים, אלפרד ייקח את המזוודה עוד מעט לאחסון. ניפגש במבואה הצפונית עוד חצי שעה, בסדר?" המחנך לא חיכה לתשובה ויצא מהחדר. 

לפרק הבא