שבט חלל

גיחה ראשונה

בפעם הראשונה שקמנו מהשינה עברו כחמישים שנה. עוד לא היינו רגילים לכך ועבור רובנו, טירונים כפי שהיינו במסעות טרנס גלקטיים, זו הייתה מכה קשה. לא שהיו לנו אנשים להתגעגע אליהם או משהו כזה. החברה דאגה לגייס רווקים נטולי משפחה, עדיפות ליתומים. פתאום החלו להופיע מודעות ברשת וכל מי שהתאים לפרופיל קיבל. אופציה לקריירה מבטיחה בין הכוכבים. שכר גבוה. אופציות לקידום. חיי הרפתקה ומסתורין כחלוצי חלל. גיבורי האנושות המפליגים אל השחקים. צוות הדוק ומשפחתי שמי יודע מה יראה ולאן יגיע. וזה באמת היה מסחרר פתאום להיות באימונים במתקנים מבריקים, ואז בחללית, ואז בחלל. אבל בכל זאת, חמישים שנה. המספר הזה היה מפחיד. אם לא היינו מבלים את זמננו בתוך תאי ההקפאה שלנו היינו עכשיו כבר אנשים מבוגרים. עם הדיפרנציאציה, אולי בני 40 ככה. אולם במקום זאת קמנו כפי שהלכנו לישון - בני 16 ו-18, 20 או 22. המשימה הייתה למפות את פניו של כוכב לכת דמוי ארץ, לסקור אותו ואז לחזור. גשוש עם תכנת בינה מלאכותית בסיסית היה יכול לעשות את העבודה במקומנו. אולם גשוש כזה איננו יכול להגיב באופן יצירתי לדברים שלא ניתן לצפות מראש. 

מנקודת מבט מחקרית זה היה גן עדן, לא מצאנו הרבה בשביל מי שיש לו תשוקה לטיולים ויצירת מגע עם צורות חיים. והחברה עמדה להיות מאוכזבת אם היא חשבה שיש סיכוי למכור כאן נדל"ן. אטמוספירה דקה עם מעט חמצן. אבן מסוג לא מוכר ונוזל דמוי מים שהכיל יסודות שלא הופיעו כלל בטבלה. לקחנו דגימות, מיפינו את השטח, בילינו שם שנה בתחנת המחקר שלנו שריחפה כמה מאות מטרים מעל פני האוקיינוס הגועש והאפור ההוא. לאחר מכן, קיפלנו הכל, וחזרנו לתאים הקפואים שלנו בזמן שהטיקה בלנטיס שיגרה את עצמה חזרה לארץ. 

עשינו את הדרך הביתה בחצי מהזמן הקודם. מפרטים חדשים שוגרו אל מחשב הספינה בזמן שחלמנו על מנגל ובירות בשקיעה וסקס פרוע עם אנשי ונשות המאה העשרים ושתיים. טיקה הנבונה עיצבה מחדש והכניסה שיפורים על הדרך. שיפרה את המהירות. אולם כשהגחנו שוב מהמקררים קיבלנו הודעה לא לרדת לפני הכוכב. החברה, קבוצת סקיילארק, פשטה את הרגל לפני חמש עשרה שנה, וכרטיסי העובד שלנו היו חסרי משמעות עכשיו. מדינות כבר לא היו קיימות בתקופה הזו, והתאגידים חילקו ביניהם את השטחים כמו נסיכויות פיאודליות בימי הביניים. אנחנו היינו חסרי מעמד. בני בלי בית. פליטים. בזמן שגופים מסחריים נשאו ונתנו על הספינה וצוותה בילינו כשלושה חודשים שם במסלול סביב כדור הארץ. היה נחמד פשוט להעביר שם את הזמן יחד. אנחנו 72 איש ואישה. רומנטיקה נאסרה עלינו בעבר, תחת איום באיבוד חלקנו ברווחים. עכשיו כבר לא הייתה לזה משמעות, וחגגנו. 

לבסוף נאמר לנו שתאגיד קורברה-מסיל, שליט סקנדינביה, רכש את הספינה. נציגי החברה עלו על הספינה וכינסו אותנו לישיבה בחדר האוכל. שלוש נשים, שני גברים ואנדרואיד אחד. בחליפות משונות ועם ריסים צבועים בזהב. הם היו מנומסים מאוד ונחמדים אלינו. על ירידה לפני הכוכב אין מה לדבר כל כך כרגע. אין לנו מה לחפש שם. אין לנו כישורים רלוונטיים לתקופה ולא נוכל לאייש שום משרה זמן רב. אנחנו יכולים כמובן ללמוד, אם היה לנו כסף לזה. אבל כיוון שסקיילרק פשטה את הרגל, גם החוזים שלנו בטלים ומבוטלים ואנחנו חסרי כל. לרגע תקף אותנו ייאוש אבל הם באו עם הצעה. זו איננה תקופה מאוד חובבת מסעות חלל על פני האדמה. הם יקרים מאוד, ולוקחים זמן רב, ואינם מיצגים השקעה משתלמת. עם זאת, המנכ"ל הנוכחי של קורברה-מסיל הוא טיפוס רומנטי ואופטימי. הוא מוכן לקחת הימור ולהחתים אותנו על חוזים חדשים, משתלמים מאוד, אם נסכים לצאת למשימה חדשה. אתם צעירים עדיין, הם אמרו. וכשתחזרו, אפשר שתהיו עשירים מספיק כדי לחיות חיים נוחים בעידן הזה. ומי יודע, אולי עוד דברים ישתנו ויהיה מתאים יותר לרדת לפני הכוכב. לא ראינו ברירה ממש. חתמנו. 

גיחה שנייה

זו הייתה עבודה קצרה יותר הפעם. 30 שנה הלוך חזור. נשלחנו לכרות מחצב חדש ומיוחד שאיזה גשוש בלתי מאוייש גילה במערכת קנופוס לפני איזה עשור. כמה מהבנות נכנסו להריון בתקופת ההמתנה והחליטו ללדת. מומלץ מאוד שלא להכניס תינוקות וילדים רכים להקפאה קריוגנית עד גיל 8, אז כמה זוגות חדשים נשארו ערים על הסיפון עד שנכנסו לתאי ההקפאה וכשיצאנו גילינו שההרכב שלנו קצת השתנה וכלל עכשיו גם כמה חברים מבוגרים יותר וכמה ילדים חדשים. בחוזה של קורברה לא הוזכר סעיף הניאוף הידוע לשמצה והחיים נעשו עשירים יותר על הסיפון כתוצאה מכך. בחברה שבנויה ברובה מיתומים ועקורים, התפתחותן של משפחות היה דבר משמח עבורנו. 

העבודה על כוכב הלכת היחיד במערכת קנופוס התגלתה כפרויקט פשוט ומשמח של מספר חודשים. ירדנו אל פני כוכב הלכת בשלוש מודולי הכרייה שלנו והוצאנו מהאדמה איזו מתכת רדיואקטיבית פריכה. זה היה כוכב לכת מבודד ועזוב שסבב כבן יחיד סביב שמש כחלחלה שנתנה מעט מאוד חום. רק הוא והיא בתוך שממת מרחבים שחורים ועצומים. הרבה מהזמן היינו שיכורים ולא פרודוקטיביים. ולבסוף נאלצנו לבחור מתוכנו מנהלי עבודה מבין המבוגרים יותר. שקלנו כבר זמן מה להתחיל לחלק תפקידים רשמיים. זמן רב דחינו זאת משום שהטיקה מילאה בעצם את רוב התפקידים הנחוצים. אולם עתה התגלה צורך. 

כששבנו אל הארץ עלה מולנו הנציג של קבוצת בורסרו אנגלז שלה היינו שייכים עתה. מדיו היו כחולים והציגו סמל של סוס זהב בצד שמאל של החזה. שפתיו היו משוחות בליפסטיק סגול, שיערו היה לבן ומסורק אחורה. הארץ כולה הייתה שייכת כעת לתאגיד. וגם הטיקה כמובן הייתה כלולה בכך. תחזיותיו האופטימיות של מנכ"ל קורברה התבדו. נצטווינו לרוקן את כל המחסנים שלנו מהחומרים שכרינו, התאגיד לא גילה בהם עניין, ולהמתין למשימתנו הבאה. אף אחד לא אמר מילה על לרדת חזרה לאדמה. לא הנציג ולא אף אחד משלנו. כששאלנו על השכר שלנו הנציג כחכח בנימוס בגרון וכיבה את המסך.

גיחה שלישית

עבור התאגיד, לשלח אותנו החוצה היה פחות מאתגר מאשר לקודמיו שהיו צריכים לחשוב על תחרות. הם רק היו צריכים להחליט מה הם רוצים שנעשה, ולמלא לנו דלק וחמצן ומזון לתקופת המשימה.

המשך יבוא