הפעם השנייה שראיתי את דן

1

האסיד קרע לי את המוח וגרם לנזק בלתי הפיך. למעשה, כשאשפזו אותי בכפייה ב 2008 לאחר כמה שנים של חוסר התאמה חברתית וחוסר יכולת לעשות שום דבר חוץ מלצייר ולחלום כל היום, זה מה שאמרו לי בקבוצת האינטייק, כשהעבירו אותי מהמחלקה הסגורה לפתוחה: "ללא ספק, אמיר, עלית על הרצף הסכיזופרני. יתכן שבחוויה שלך אתה חש שבסך הכול דברים לא מסתדרים וזה יעבור, אבל לפי תיאורך את המצב, אנו משוכנעים, שזה לא יסתדר ולא יעבור, ואין לנו כל ספק - אתה סכיזופרן. פגוע נפש בריבוע. רק שתדע, שמבחינת המדע, זה מצב כרוני לכל החיים, ובלתי הפיך."

לא ידעתי מה לחשוב. זה באשמתי? אלה הסמים שלקחתי? אולי זה הקוק והטינה במסיבות, בשילוב עם היתמות שלי, שפיצצו לי את השכל? האקסטות והאסיד שלקחתי עם בנות זוג ונהניתי צרחות פצצות, כשאני בכלל הומו, אלה החומרים שבסופו של דבר קברו אותי בארון, חסמו את מוחי והפכו אותי לאוטיסט? האם זה 'סבל האמן' שלי? 'בעירה קדושה'? אולי רוח נבואית? ובכלל, מה זה אומר - בלתי הפיך? הרי אני שפוי וצלול, איך הם הגיעו למסקנה הזאת? האם האנטגוניזם החברתי שחשתי סביבי הוא בגללי או שמישהו אחר אחראי למחדל? זה העניין? לא ידעתי מאיפה להתחיל להתייחס למצב. המורכבות הייתה קשה ועמוקה, ותכלס, זה היה גדול עלי. לא היו לי כוחות להתמודד עם מצבי החריג.

הייתי שווה נפש. כשבישרו לי על המצב זה השתלב עם כול שאר ה"לקחו לי, עשו לי, שתו לי, אכלו לי", שאהבתי להתפלש בהם בעוז במקום להתעשת. האמת, מכוון שבאמת הייתי במקום חלש ומוחלש לאחר שנים של מחנק בארון, מערכות יחסים מקולקלות, סמים קשים, וחוסר הבנה מהותי של מי אני בחיים האלה ומה צריך כדי לחיות בכיף, העדפתי לצלול למצולות פח הזבל הנפשי ולחכות לגאולה חיצונית, גאולה בביבים, שברור שתהיה נוראית ומבזה, טראגית ומכאיבה, וכך באמת היה. במקום להתאפס, להתלכד, לצאת מהארון ולהתחיל לחיות את חיי האמיתיים, נשארתי בלימבו מסוכן ופתייני, ובאמת לא הבנתי מה רוצים ממני ומחיי. האמנתי בכל מאודי, שהכול בסדר - לא שחררתי את המפלצת; מה פתאום?! בסה"כ ננעלתי על הצד הסטרייטי ברצף הדו מיני שלי, ואם אני כבר סטרייט, אז מותר לי הכול! : לחיות איך שבא לי, לצייר מהבוקר עד הערב מבלי לדאוג לפרנסה, להשתגע, להתבזות, להיעלם לתוך השקיעה. איך שלא אהפוך זאת, הגעתי, בשמחה רבה, למצב של פריקת עול טוטאלית ומחיקה מלאה של האישיות. סיכוי אפסי ללקיחת אחריות אישית ובנייה של חיים בוגרים ועצמאיים. 

התפרקתי עד הסוף. אני זוכר את עצמי מצייר בסטודיו בשמש במשך שעות, ציורים מופלאים בצבעים מרהיבים, מתמסר למחלה של חוסר התפקוד, לחולשה הנפשית, לתחושות התבוסה המבזה שאין ביכולתי לעשות כלום, שאין לי ברירה או יכולת בחירה - ומשוכנע שזה מצב שהחברה כופה עלי. ברגעי הצלילות הרגשתי שחוץ מלהתמסר לציור הנוצץ, לא נותר לי דבר בחיים האלה. המלכוד היה, שנהניתי מכל רגע. מאד. ידעתי שהנורא מכל מתקרב ולא יכולתי אלא להתמסר לקריעה הטראגית שתגיע, בכל מאודי. התנועה של חיי זרמה בכיוון הזה, התפתחה לשם בצורה אורגנית, כך האמנתי, וזרמתי, חלש ופאסיבי, רפה ועלוב, עם חוסר המזל. לרגע לא חשבתי שגורלי בידי ושאני יכול, למשל, לפנות לעזרה, לצאת מהארון או לנקוט בפעולה, שתעביר את חיי מהחושך לאור. זה בכלל לא עבר לי במחשבות. החופש האדיר שחשתי לאחר קשר אינטימי של כמה שנים עם מישהי רעילה במיוחד, היה לא פחות מפיצוץ קוסמי של הרס עצמי: היברידי לחלוטין, חולה ודקדנטי, אבסולוטי ומלוכלך, מביך ומגוחך, ואבוד ביותר. חטא קדמון, טאבו שנפרץ והתענגות חושית אימרסיבית, עד היסוד. בכחנליות עצמית בחגיגות מיתולוגיה חובקת עולם, צבעונית ואכזרית, יהירה ומרהיבה, ומושפרצת לכל הכיוונים. שקעתי בביזיון. הפכתי מעילוי לביזוי וצהלתי מכל רגע. לשנייה אחת, למרות הכאב הנורא והמצוקה שחשתי באותה עת, לא חשבתי על כך שאני, אמיר תבל, משלם על משהו בכפירה הנוראית הזאת, או שאצטרך יום אחד לתת דין וחשבון על עצמי ועל חיי.

2

"אני שומע קולות אח שלי. הם משגעים אותי."

אנו יושבים בחצר הפנימית של בית החולים ביום שמש חורפי. קנינו בקפיטריה טוסטים עם זיתים והרבה גבינה בולגרית, ובקבוק קוקה קולה גדול לשנינו.

"קולות? מה הם אומרים?" אני מפרק חתיכה מהטוסט. דן ואני מאושפזים באותו חדר במחלקה הפתוחה, וחוץ מסקס וצרכים, בחיי שאנחנו עושים ביחד הכול. זאת הפעם הראשונה שהוא פותח על הקולות.

"הם אומרים - תמות יא חרא! תמות! רוצח! רוצחחחח!" דן נוגס בטוסט ופירורי גבינה נופלים על פיג'מת בית החולים.

"רוצח? מאיפה זה הגיע?" אני אוכל בזהירות ונפעם מיופיו של דן הרקדן.

"הייתי בקרבי אחי. קרבי על מלא. פלס"ר חוד בגבעתי, סיירת שקד. הרגתי כמה מחבלים בעזה ובלבנון. זה לא סתם."

"רקדן שהורג בשירות הצבא? איזה מצב. ולכן פרצה המחלה? רגשות אשמה קשים?"

"לא, אמיר, זה משהו אחר. במהלך השנים יכולתי להתמודד עם זה שרצחתי אנשים רעים. זה הרגיש לי אקזוטי כמו הסרט "הטורף" עם ארנולד שווארצנגר. חייתי בפיצול מוחלט בין נשמת האמן שלי לקילר הצבאי. רגע," דן עוצר הכול ומתבונן ברוח שנושבת בצמרות הדקלים. "לא הבנתי מה היא אמרה עכשיו. לא משנה."

אני בוהה בו פעור פה. טירוף המערכות נראה כה טבעי וכל כך נעים על מישהו יפה כמו דן. כוכב קולנוע.

"המחלה החלה מפגיעת ראש שחטפתי מכדור שנתקע לי בקסדה, במהלך קרב במלחמת לבנון השנייה. הייתי אז במילואים. איבדתי הכרה והטיסו אותי במסוק לבית חולים פוריה, שבעמק יבניאל. הרופאים ניתחו אותי במשך שמונה שעות והצילו את חיי, אך הנזק נעשה. כשהתעוררתי מהניתוח הקולות היו שם. בדרך כלל אני לוקח אותם בפרופורציה, לא מתייחס, אך לפעמים הם משתלטים עלי לגמרי, כמו עכשיו. ד"ר אייזנברג אומר שאם לא אדע להסתדר עם הקולות, אני יכול למות."

"נשמע נורא."

"יותר נורא שלא זכרת אותי מהתיכון. לא רק שלמדנו באותה שכבה וכיכבנו באותה סדנת תיאטרון, אפילו הצגתָּ את מופע המחול שלי בערב השכבה בתחילת יא'. היה לי קראש עליך ואתה לא ידעת. לא ספרת אותי. תמיד היית ביץ' ".

"כן, הבנתי את זה, אבל בחיי שאני לא זוכר כלום מאז. איזה טירוף."

"מעניין איפה הראש שלך, אם אתה כל כך מנותק מההיסטוריה של עצמך."

"אין לי שמץ של מושג לאן הגעתי. מסתבר שיש מחיר לכך שהייתי ילד זין אלים, כשאני בכלל הומו. וכל הסמים שעישנתי... אני אמן, זה ברור, אך כל השנים הייתה בי גם אגרסיביות, שהשתלטה לבסוף על הרגישויות. היום אני יודע, מההלם של האשפוז הכפוי, שמרוב יהירות, איבדתי את הלב. במקום ליהנות מהחיים ולאהוב בגדול, בחרתי - עד כמה שזה היה תלוי בי - ומתוך ניהיליזם של ארון נוראי - לאבד את השפיות ולשחרר את האחיזה במציאות."

"מסכן." דן הרקדן מתבונן לתוכי בעיניו הגדולות ולועס את הטוסט. הוא לא רק יפה עד כאב, יש לו גם עור מושלם ושיניים לבנות כל כך... אני חושב עד כמה מטורף ומתוק זה יהיה, אם נתנשק כאן בחצר בשמש, על הספסל שמתחת לדקלים. אני משתוקק לשלוח יד מתחת לפיג'מה הכחולה ולשחק לו בביצים. הוא ממש מדליק אותי. האם אעשה זאת? הרי כבר אין לי מה להפסיד. איבדתי הכול. לפחות אהיה מאושר.

3

זה קרה במרפאה לבריאות הנפש, יום שני אחד בבוקר, בתחילת החורף. ישבתי מחוץ לחדר האחות וחיכיתי להיכנס כדי לקבל זריקה, כשהדלת נפתחה ומהחדר יצא דן הרקדן. זיהיתי אותו מיד, אך הוא בהה בי במבט חלול ולא הבין מי אני. רעידת אדמה זעזעה את המרפאה. הלם מוחלט. הוא השמין בצורה קיצונית, עיגולים שחורים זרחו מסביב לעיניו העצובות ושיערו הסתור נראה מלוכלך. בפניו היפות הלבינו זיפים דלילים, שיניו הרקיבו וראשו... נו, טוב, מיד הבנתי שהוא עבר לעולם אחר. ושהוא סובל. מאד. מעבר לזה שלא ראיתי אותו קרוב לעשר שנים, ההחמרה במצבו והמצוקה הקשה, חסרת המוצא, שניכרה בכול ישותו, ביאסו אותי לגמרי. אמא שלו באה ואספה אותו. הוא התיישב על ספסל בקצה המסדרון ובהה בתקרה.

כאב לי על דן הרקדן. מה נהיה ממנו? מה יהיה אתו? עתיד? ילדים? מה קרה, שמצבו התדרדר כל כך? כאב לי גם על עצמי. כאב לי עלי ועל גורלי השרוט, כמה קרוב הייתי, מרוב זעם פנימי ותמימות וסמים קשים, לאבד את הכול, להתרסק עד הסוף, ולא לחזור, לְעולם, לָעולם, ממש כמו דן.

***

אני יוצא מהמרפאה ומדליק סגריה באוויר הקר. אני רואה את עצמי משתקף בשמשה של הג'יפ שחונה שם: יפה ואסוּף, קוּל ומתקדם, אמיר תבל - החיים לפניך! יש מלא ציורים חדשים שברצוני לצייר. כסף לצבור. אנשים להכיר. ילדים? לא מביט לאחור. מה שיבוא יבוא. חיי טובים כעת, שלמים ויפים, מגובשים ובריאים, וכך אישאר, עד סוף ימי.