בוני וקלייד מזרחי

מדובר באלינור. הייתי מאושר עם אלינור. היום, ממרחק השנים, הזמן שהיינו ביחד, שנתיים וחצי בערך, נראים לי כמו פסיק קטן במשפט לא גמור, אבל בזמן אמת הימים איתה נראו לי כנצח נצחים. אינסוף ימים טובים של שמחה ואור, שקיעות ארוכות, אהבה חושנית, צמיחה וליבלוב, עד שנגמר. ימים של חורף סוער בכרך סואן בין אור לחושך וקיץ שימשי בחופים פתוחים בשרון. אביב של פריחות צבעוניות ורוחות חופשיות, עלים שנושרים בסתו איטלקי, בטיול ברומא על הטוסטוס, מול הקולוסיאום, בערב נוצץ. זכרונות מאושרים ופרועים שאזכור תמיד. אושר גדול.

הכרנו במדרשה לאמנות בתחילת שנות האלפיים, כששנינו היינו סטודנטים לתואר ראשון. את שעורי האמנות העברנו באותן כיתות ואת החינוך למדנו בנפרד. היינו צעירים ומתרגשים ובהתחלה, אלינור היתה מהמתנגדים שלי. כן. היו לי מתנגדים. הייתי צייר פעיל מאד ולכל שיעור הייתי מביא ערימות של רישומים וציורים ותולה על הקירות בכאוס מוזיאלי. החתרנים שלמדו איתי היו מסתכלים עלי בעין עקומה, שותקים ולא מפרגנים. אלינור היתה אחת מהם.

"היינו נכנסים לכיתה, רואים את הציורים על הקירות ואומרים- 'וואוו! מי המניאק!?!" אלינור הסתובבה אלי והתכסתה בשמיכה. שכבנו עירומים במיטה ענקית בחדר מצופה טפטים בבית מלון קטן במעמקי פירנצה. זו היתה שיחה אינטימית של אחרי סקס משחרר, לאחר יום ארוך של קניות ומסעדות. היינו עמוק בתוך הקשר ופתחנו את כל הקלפים. "אחרי השוקינג מכמות הכישרון, לאט לאט היינו מבינים שזה אשכרה שלך, ואומרים- וואלה מניאק, לא מפרגנים. שתמות זאתי." 

"ולכן לא אמרתם כלום כשהמורה יהודית שאלה אם מישהו רוצה להגיד משהו?"

"בדיוק. היית כל כך שוויצר וחתיך וזין, שאף אחד לא רצה לפרגן לך על כך שאתה גם הכי מוכשר. כאילו, מבחינתנו הכי לא הגיע לך. זה היה הכי לא פייר".

"ומה את חשבת?"

"בדיוק את זה. שאתה תרנגול בלול של תרנגולות. לא הכרתי אותך אז, ורציתי שתיפול חזק. אמרנו- כן, זה הוא, זה זה, זה שלו, זה הזמן והמקום, בואו פשוט נחזיק ידיים ונתפלל, ונחכה שהוא יעבור הלאה עם הרוח."

"מה את אומרת."

"כן. אז לא ידעתי שאתה מלאך."

"את מלאך!"

"לא, אתה!"

"לא, את!"

"טוב, בסדר," אמרה ונישקה אותי ארוכות תוך כדי שהיא משחקת לי בביצים.

התרווחתי לאחור וקיפלתי את הידיים מאחורי הראש. שקעתי לאט בכרית הענקית והמצעים היו מבושמים. אלינור המשיכה לשחק באשכי והניחה את ראשה על חזי החלק. התקרה היתה גבוהה מאד ובאור הצהוב של מנורת השולחן נראתה כמו גוש גבינה ממרתף עתיק. "גם אני לא הבנתי אותך בהתחלה," אמרתי וליטפתי את שערה. "חשבתי שאת סתומה ורעה. זו שצוחקת כל הזמן ועושה שיגועים עם כולם, אבל בעצם היא שילוב של עקרב ונחש; מישהי שצריך להזהר ממנה. מאד. לא ידעתי עד כמה את רגישה, מתוקה ופרועה".

"אוווו.... פרועה כמו היום בצהריים, כשחירבנו ביחד בשיחים לצד הכביש בשדירת גלילאו גליליי?"

"כן!" אמרתי ונישקתי את מצחה, "כשניגבנו עם עלי התאנה הגדולים... או כשדהרנו ברחובות רומא על הטוסטוס לפני יומיים... כשנכנסנו למציצות בשירותים של הבר עם הטרמיציני הגדולים, או כמו בסופש האחרון, כשהסנפנו קוקאין עם הדוגמנים והדראג קווינז על הבר במילאנו... החופש איתך פרוע ובדיוק כמו שאני אוהב. את מעוררת בי כל כך הרבה השראה." 

" כן..." אמרה אלינור בעינים נוצצות, "כל כך הרבה הרפתקאות בטיול אחד."

"זה הטיול של החיים שלנו, בוני. אנחנו בסרט." אמרתי וקמתי לגלגל סיגריה.

"לגמרי, קלייד," אמרה אלינור והסתובבה לצד השני. הגב שלה היה ארוך ודקיק עם חריץ מושלם בקצה ועור מבריק שהתכסה בשמיכות רכות ומבושמות.

              ***  

אני זוכר טיול נוסף: אנחנו דוהרים עם האופנוע בדרכים של האי היווני קוס, על פסגה צרה של הר בשמש. צילום פנורמי של הדרך חושף את שולי ההר הירוק משתפלים למטה לשני הצדדים, לתוך מפרצים קטנים בשני צידי האי. אנחנו מרחפים על הפסגה למעלה, בפול גז. רוכבים בלי קסדות. אלינור עם ג'ינס גזור קצר וחלק עליון של ביקיני, אני עם ברמודה וחולצת הוואי פתוחה, שנינו עם משקפי שמש גדולות ושיער שמתבדר לכל עבר ברוח. אנחנו צורחים משמחה וטירוף, חופשיים בעולם כמו פורעי חוק אמיתיים. כשעצרנו בבר קפה קטן באמצע שום מקום, אישה זקנה ישבה בפתח החנות כמו צילום מתוך הספר 'האירופאים' של הנרי קרטייה ברסון. הסבתא היווניה לבשה שמלה שחורה עם מטפחת שחורה לראשה, זוג משקפיים שחורות עבות זגוגית דרכן התבוננה בבקבוק מים שניצב על השולחן וניצנץ בשמש, ונראתה כלא נושמת. הזמן עמד מלכת עבור היווניה המבוגרת, ועבורי, ונראה שהמימד המתולוגי של האי כולו עוצר בדיוק על הרגע בו הזקנה מביטה בבקבוק. מרגש. צילמתי אותה במצלמה הרגילה, לא בסמארטפון, כמחווה לקרטיה ברסון, שבאמת, כך גיליתי לאחר שחזרנו הביתה, נפטר בדיוק באותו סוף שבוע.

"בוני, זאת תמונה מתוך ספר של קרטיה ברסון," אמרתי לאלינור.

"ממש, קלייד," ענתה. "היווניה יושבת על קצה הכסא, בקצה הרגע שבו היא בוחרת אם לשתות כוס מים או לא. האור מרצד על השולחן בקצה הרגע שבו השמש מתחילה לזוז ותיכף נעלמת מאחורי המבנה הקטן של בית הקפה. זה 'רגע מכריע' ברסוני בכמה רמות. שמת פילטר שחור לבן?"

"ברור. השתמשתי במצלמת הריפלקס עם הנגטיב שחור לבן." עניתי ולגמתי מבקבוקון המים המוגזים שהגישה לי.

"בול. כל הכבוד."

ישבנו בתוך הקפה על הבר וגילגלנו סיגריות. מאחורי הדלפק עמד בחור יווני חתיך והבריק כוסות. בחלונות של הקפה הצמחיה זרחה בירוק עסיסי. יש משהו בהיותנו צעירים, שמרגיש לי ספונטני כמו סצינה מסרטי הגל החדש, ובצבע מלא. אני מרגיש שאני חי ואוהב במימד מתוך תולדות האמנות, אך חש בחיבור חזק לחופש הגלובלי, הפועם והאכזרי, של האפליקציות והרשתות החברתיות. העולם כיום מפוצץ בדימויים, סטוריז ואפשרויות, ולנו לא נותר אלא לבחור מה אנחנו רוצים לראות והיכן לשקוע. עם אלינור אני מרגיש שבא לי להתפרע ולזעוק כנגד העולם הזה, של פוסטים וסרטונים, שבעומק תענוגות הצפייה המתנוונים, מאיים לחנוק את הלב. בא לי לזעוק, להשתחרר, להתפרע בעולם ולא לשקוע בבדידות של חדר חשוך. למרוד! לבעוט! אנו משתוקקים לבעור בתשוקה קדושה על מציאות החיים עצמם, ולא לטבוע בעולם של צרכנות וירטואלית. כן! אנו הולכים *נגד* הזרם; פורעי חוק אמיתיים. אנחנו צעירים ומטורפים וסטודנטים לאמנות מישראל, אך כאן, ביוון, פרועים עד הסוף עם הכיף שלנו על פסגת הר גבוה בשמש, אנחנו צעירים מכל סוג שהוא ומכל מקום שהוא, בעולם. ביטוי של אהבה נצחית, מוארת וזורחת, שלא מפסיקה לרצד ולהבהב בתודעה. אהבה שבוערת מכל סטורי ברשת או סרט הוליוודי, מכל סדרת נטפליקס מושקעת, פרועה ומקורית וזיקוקי די נור שמתפוצצים בשמיים לשני הצדדים כשאנו מתנשקים על קצה הצוק בשקיעה וחושפות באמצע כותרות קומיקס שמהבהבות מעל ראשינו - 

     "*** !בוני וקלייד מזרחי!*** " 

וואוו. איזה סרט.