קורונה
בהתחלה הם מתו כמו הזבובים במלכודות האלו ששמים בבריכות בדרך כלל, אבל כל זה כבר בכלל לא מעניין אף אחד עכשיו , כל מה שנותר זה תמונות שחולפות בראשו מדי פעם של התקופה הנוראית שחלפה. אין כבר מי שישדר את זה בחדשות ואין גם מי שיצפה, אין גם מיד אחרי הפרסומות כי אין פרסומות. נקמה ארורה של כדור הארץ בבני האדם שכילו אותו בצריכה אינסופית, בהתאוויות והתשוקות בלתי נשלטות לקנות, לטוס, ללבוש, לפשוט, לזרוק, לשרוף ולכלות אחד את השני ואחד בשביל השני.
זה לא שלא נשארו אנשים, תשעים וחמישה אחוז ליתר דיוק מתושבי העולם שרדו במפתיע. אבל משהו קרה. לאחר שכולם נדבקו , חלקם החלימו, אבל אלו שהחלימו כבר היו שונים ממקודם. משהו השתנה באופן שבו הם התנהגו ,דיברו והלכו. כשזה הופיע, הוא לא ידע מה זה בדיוק אחר כך הבין. לאנשים האלו כבר לא היה אכפת. כאילו חיידק הקורונה אכל להם את החלק במוח שאחראי על תשוקות,רצונות ושאיפות. כאילו הצפיה שמשהו יהיה טוב יותר או אחר כבר לא הייתה.
הם הלכו לעבודה כרגיל, מצטופפים בפקקים, בתחבורה ציבורית, שומעים פודקאסטים באוזניות , מעבירים את הזמן עד שיגיעו, ואז ישיבות חברה, פגישות בורד ומצגות הרבה מצגות. עד שפתאום באחת המצגות מנהל המכירות בצפון אמריקה הציג את הגידול הצפוי במכירות. "בשנה הבא יעד אגרסיבי של 60% במכירות" אמר ופתאום השתהה, כאילו לא הבין על מה הוא בעצם מדבר. "מה שיאפשר לנו להכנס לשוק הקנדי ולשלוט באופן בלעדי על אספקת ברזי הנירוסטה בשוק הצפון אמריקאי…." ושוב פעם עצר. פורום המנהלים שהיה במפגש הסתכל עליו במבט אטום, לא יודעים מה להגיד. זו הייתה שפה חדשה שהם לא הבינו , המילים הישנות "גידול במכירות", "השתלטות על צפון אמריקה" הפכו לג'יבריש. שפה שנשמעת כמו משהו מוכר אבל המשמעות שהייתה לה בעיניהם נשמטה.
"אני חושב שאפשר לסיים את הפגישה הזו" אמר פתאום המנכ"ל באמצע המצגת. "היום עובדים חצי יום" הוסיף מבלי להסביר. והמנהלים התפזרו שתוקים כל אחד לדרכו, מרגישים הקלה, רק שלא ברור ממה. כשהגיע הביתה מצא את אשתו רבה עם ילדו הבכור המתבגר. "אם תמשיך ככה עם הלימודים, לא תצליח בבגרויות, ככה לא תצליח להגיע לשום מקום" היא אמרה בהתחלה בקול רם. בנה התבונן בה ושתק, בניגוד לעבר לא הרים את קולו בחזרה , אינו יודע כיצד להגיב. היא המשיכה "חשוב שתהיה תלמיד טוב בתקופה הזו זה יפתח לך דלתות בעתיד…" אמרה ופתאום שתקה. הריב הזה היה משהו שעשו בשנים האחרונות סביב שיעורי הבית של בנם הבכור אבל עכשיו המילים יצאו חלולות בלי סיבה ומשמעות. משחקים תפקידים בהצגה שכלליה לא הוסברו.
לפתע התבוננו אחד בשני. אב אמא וילד מתבגר, לאט לאט התקרבו בשקט אחד לכיוון השני ואז וחיבקו אחד את השני חזק , אוחזים חזק יד ביד, כתף אל כתף, ראש אל ראש. נושמים ושואפים בהרמוניה, מבינים שמה שהיה היה, ומה שחדש ולא מוכר יאפשר להם סוף סוף להיות ביחד כפי שלא היו מעולם לפני שהיו ציונים, בגרויות, מצגות ויעדים. הם עוד לא ידעו איך להיות אחד עם השניה באופן הזה, הכל היה שונה, ארץ לא נודעת. אבל הם הבינו כי העתיד שלפניהם היה בהיר ונקי כפי שלא היה מעולם, הוא היה מלא באהבה.