בסך הכול רוח חג
תמיד בסביבות אפריל מתחיל להיות קצת מתוח בבית.
כבר כמעט עשור שהעסק שלי לא משגשג, בלשון המעטה. כבר אין היום ביקוש לכנפיים כמו לפני חמישים שנה, כשסבא שלי היה מראשוני המשווקים והרעיון עוד היה רומנטי וקסום.
היום יש המצאות חדשניות שלא מצריכות טיפול רב כל כך בנוצות, והעסק המשפחתי התחיל להנמיך עוף עד להתרסקותו המוחלטת. הלקוחות היחידים שנשארו לי היו אספני עתיקות, מפיקי מחזות ומאורסים טריים.
התחלנו להצטמצם. ורה התחילה לעבוד משמרות נוספות במגרש כדי לכסות על ההוצאות שלנו. ככל שהעולם נפתח לגלקסיות אחרות, כך ענף הספורט הרקיע שחקים וכדי לתפעל אותו נדרשו הרבה יותר עובדים. תחרויות בין-כוכביות הפכו לבילוי החדש, ולא היית בעניינים אם לא אהדת לפחות חמש קבוצות מחמישה ענפי ספורט שונים.
"אתה זוכר שסידרתי לנו חופש בפסח הקרוב," ורה אמרה לי ערב אחד, בלי שום סימן שאלה בסוף המשפט.
"כמובן, נעשה חופשה משפחתית לכבוד פסח, חג זה חג." עניתי כאילו זה מובן מאליו, כאילו יש לי את כל הכסף שבעולם לכל החופשות בשנה הקרובה.
טילי עמדה מאחורי ורה ולאחר ששמעה את דבריי כחכחה בגרונה ברוב רושם.
"את רוצה להגיד משהו טילי?" שאלתי בחביבות. בשנתיים האחרונות התרחקנו, אולי כי היא פתאום הפכה להיות אישה קטנה והתקרבה יותר לאמא שלה בניסיון לחקות אותה, בהצלחה יתרה יש לומר.
"רציתי לדעת מה לגבי רוח חג." אמרה טילי, וכמו ורה ניסחה את המשפט ככה שלא יהיה בדיוק שאלה. כאילו רוח חג זו כבר אופציה סגורה והיא מעוניינת לשמוע מה הפרטים.
"מותק," אני מכין את הסירוב בחיוך, "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו רוח חג השנה, מצטער."
"אנחנו כל שנה קונים רוח חג." אמרה ורה, כאילו בהיתממות, יודעת שמולה אין לי כוח אמיתי. מהמבט הקצר שחלף ביניהן קלטתי שהן דיברו על זה מאחורי הגב שלי, כבר צפו את הסירוב ולכן עשו יד אחת נגדי, מוכנות להשיג רוח חג בכל מחיר.
כל שנה לקראת אפריל יש את המתח הזה. אני אומר שאי אפשר ואין כסף אבל בסוף נכנע לשתיהן וקונה רוח חג. ואז גירעון ההכנסה שלנו גדל ואני מתחרט ומבטיח לעצמי שבשנה הבאה לא יהיה, אבל באמת.
אין מה לומר, פסח בלי רוח חג זה באמת מבאס. אבל לראות את החשבון אחרי החג בגירעון יהלומי זה מבאס עוד יותר.
אני מכין את הפנים החמורות שלי. מריץ בראש משפטים אפשריים.
רוח חג זה יקר מידי. חייבים להתחיל לחשוב על ההוצאות שלנו. צריך לצמצם במותרות וכבר נסענו בסוכות למשחקים האולימפיים בוונוס. אני יודע כמה זה קשה אבל בקרוב נעבור את זה. בשנה הבאה אני אוציא פס חדש של כנפיים ויהיה לנו כסף לרוח חג כל חג, מה אתן אומרות?
הסתכלתי באשתי ובבתי, מבטיהן היו נחרצים ותואמים וידעתי ששום תירוץ לא יתקבל. הן רוצות רוח חג והן יקבלו אותה כי "אין דבר כזה פסח בלי רוח חג".
הפנים החמורות התקלפו מעליי כמו מסכה, הביטחון התכווץ לתוך עצמו. הרגשתי איך הגבריות שבי מתנגדת, מוחאת כנגד המהלך. תמיד אני נכנע להן בסוף, עושה מה שהן רוצות. כעס קטן החל לפעום בתוכי. זה כבר לא עניין של כסף, חשבתי. זה עניין של עקרון.
אולי זה מה שהוביל אותי לרגע הזה. לילה ואני עומד בבית הקברות השכונתי, כמעט משתין על עצמי מרוב פחד. אני נושם עמוק ומנסה להירגע, מזכיר לעצמי שזה שווה את זה. ורה וטילי יהיו מרוצות ואני אשאר עם עוד כמה יהלומים לקראת הגירעון של שנה הבאה.
הרוח קרה אבל משקפי האלקטרומגנוס שלי מכוונות היטב. פרצים קטנים של בוהק סגלגל בוקעים מהקברות הטריים.
עוד מעט חצות, בדיוק הזמן לתפוס רוח תועה ולשכנע אותה להיות רוח חג. אוכל להבטיח לה שאחזיר אותה לאיזה קבר שתרצה מיד אחרי הפסח, אולי אפילו לקבר משודרג בשכונה יותר מושקעת.
בסך הכול רוח חג. אני מהדק את הרצועות של מתקן התעופה על כתפיי. הוא באמת יותר נוח לתפעול, אני נאלץ להודות.
אני מכין את עצמי לנסיקה, וקופץ.