רילוקיישן
ההתחלה הייתה חרא, כמו שאומרים אצלכם, מג'וייפת. בקיצור – רעה מאד. נכון שהזקנות שלכם נוהגות לספר בקנאה על אלה ש"נולדים עם כפית-זהב בפה"? אצלי זה בדיוק הפוך.
נולדתי בישוב הערבי "כפר קרע", לאם חד-הורית. מגיל אפס שמענו, אני, אחי ואחיותי, שמרבית הזכרים שבסביבה, אחד מהם, פוטנציאלית, הוא אבי. אבל מי יכול באמת לדעת?
היינו הומלסים, אימא וארבעת ילדיה, שני בנים ושתי בנות. חיים מהיד אל הפה, משנוררים אוכל, ישנים לילה פה – לילה שם, אם בכלל ישנים, אם בכלל מצאנו מקום להניח את הראש, כמו, לדוגמא, מצבור קרטונים או מזרן ישן, מלא פשפשים. ואז, לרוב, מישהו מגיע, צועק או מעיר או מכה, או רוגם, או הכל ביחד, ואנחנו, לפעמים עוד לפני שצברנו דקות ספורות של מנוחה, בקור, בחמסין, ברעב, שוב לוקחים את "מקל-הנדודים" והולכים הלאה.
וכשמדובר בנקבה כמוני, את משערכת את חייך-העתידיים ואומרת לעצמך, כן, כאלה יהיו חיי, בדיוק כמו של אימא שלי, כמו של המשפחה שלי.
זו הייתה ההתחלה, כמו שאמרתי – חרא של התחלה.
הייתי בת כארבעה חודשים, כך חקרתי וגיליתי, כשערב אחד, ואולי זה לא היה ערב, הגיעו אנשים זרים, אולי נציגי השלטון, והעבירו אותנו למוסד. ביי ביי לחרא של כפר קרע.
במוסד הפרידו אותי ואת אחי מאימא ושיכנו אותנו בחדר אחד, קטנטן. אני לא יכולה להגיד שלא טיפלו בנו כראוי. אין מה להשוות לחיים הקודמים. שתיה ללא הגבלה, סתלבט בחדר… רק האוכל היה משונה, לא מוכר, דומה לחירבון של עיזים, שהכרתי בכפר, אבל, לא תאמינו, זה היה די-טעים, בוודאי משביע.
עברו בערך יומיים, הבוסים שטפו עם צינור כל דבר שזז וגם דאגו שיהיה "שירות-חדרים". אחר-כך אחי הגדול הסביר לנו את ההתארגנות המיוחדת. זהו יום ביקורים.
התחילה תנועת-אנשים, בני-אדם, לרוב הורים עם ילדים קטנים. כשנעמדו מולנו עשו פרצופים, מצמוצים, שלחו חיוכים ולרוב זרקו לנו לחדר חטיפים מסוגים שונים, כאלה שנהגנו למצוא בחזית של הסופרמרקט, בכפר. רגע, אתם בטח מכירים בתי-יתומים, בעיקר מהסרטים, ואת הביקורים האלה, שאחריהם כמה מהיתומים עברו לגור עם משפחות שקנו אותם? זה, בערך, מה שקרה אצלנו, באותו יום.
אי-אפשר היה שלא לשים לב שסביבנו השתהו, בעיקר שתי משפחות, שבחנו אותנו מכל עבר, ואם לומר את האמת, התמקדו באחי הגדול, שהיה יפיוף, באמת, מאצ'ו שכזה. בסופו של דבר הגיע אחד הבוסים, לקח את אחי בידו, ויחד עם אחת המשפחות נעלמו לחדר-ההנהלה.
שאלתי את עצמי האם עכשיו זהו, האם הקרקס, להיום, הסתיים, ואפשר יהיה לשוב ולהשתעשע עם אחי הקטנים.
אבל אז חזרה המשפחה השנייה. כאילו מאוכזבים, כאילו כברירת-מחדל, כאילו חלמו רק על אחי הגדול וזהו. ההפתעה הייתה שהפעם הם התמקדו דווקא בי. אני, כשלעצמי, לא ידעתי מה עדיף לי ולמרות הכל, שיתפתי פעולה, עשיתי להם עיניים, קצת תרגילי-ראווה… וזה עזר. כעבור כשעה כבר הייתי איתם, במכוניתם, בדרך לביתי החדש. וויי, איזו התרגשות!
זהו. עכשיו אני איתם, מקבלת ים-של-אהבה, תנאי-מחייה… יו ניים איט. אני אופטימית.
כשהיינו אצל הרופא [נחמד מאד, אגב, מזמזן…] הוא גילה להם שאני, מבחינת היוחסין שלי, רועה אוסטרלית מעורבת בבורדר קולי. כשהוא שאל אותם על שמי, הם נעצו מבט בשפם המיוחד שלי וענו בנחרצות – צ'ארלי.