לפני שהעיר נשרפת

אתה מתעורר בבוקר, מרגיש את הערפל המוזר הזה ממלא את חלל מוחך ומבין שזה לא הולך להיות היום שקיווית. זה כנראה יהיה עוד יום של מריחת זמן והזדמנויות שעצם המחשבה עליהם יעורר בך את העקצוץ המציק של השנאה העצמית. אתה הולך לאכזב את עצמך היום. כל זה והרגע פקחת את עינך. 

אתה קם מהמיטה, שוטף את פניך, מבשל לעצמך קערת קורנפלקס עם חלב מהמקרר. החוסר מוטיבציה שלך לפנק את עצמך בארוחה טובה מעורר בך כל דבר שאפשר לדמיין חוץ מאשר את המוטיבציה הזאת עצמה. אתה מטיל את הקערה לכיור שבו הצטברו הכלים של אתמול ואולי אפילו של שלשום, אתה לא באמת זוכר. אחרי זה אתה שוקל אם זה הולך להיות בוקר של סרטונים מהאינטרנט או שתהיה רציני ותיקח כבר את כדור הקסמים הזה שכולם לוקחים כדי להיות מרוכזים, ותעשה את עצמך רציני לכמה שעות.

במקום אלה אתה הולך על פשרה לגטימית. אתה קורא חדשות. הם אומרים שם שהיום זה היום, הולך לקרות משהו מיוחד. אתמול זה לא קרה, וזה גם לא יקרה מחר. זה משהו מיוחד ויוצא דופן, זה לא קרה מעולם וזה קורה היום. מחר כנראה יהיה משהו אחר שקורה רק מחר. אבל היום... היום זה היום. ההתלהבות שלך מעידה על רמת העניין שלך בנוגע לדבר. אתה לא מרגיש רציני יותר בזכות זה שקראת את זה. אתה לא חושב שזה משנה משהו. היום קורה רק היום.

מאוחר יותר מדברים איתך כל מיני אנשים שמניחים שההכרות בינכם מעידה על מחויבות עודפת כלשהי. הם מדברים איתך על כל הדברים החשובים היומיומיים שלא כל כך חשובים בעינך באמת. אתה מהנהן לאישור והסכמה למרות שהשיחה בכלל וירטואלית. משום מה אתה מאוד ממהר. אתה מוריד אותם מהמחשבה שאתה הולך לשתף איתם פעולה.

בהמשך היום אתה חולף בכיכר העיר. יש שם הפגנה בנוגע למשהו. האספסוף מתלהם ומפיק רעשים. אנשים שבתוך ההמון הופכים יחדיו ליצור בעל מרקם אחיד בעינך. אינך מבדיל בינהם, אבל זהו סדר הדברים. אחרת לא היית אתה יכול לתפוס את מקומך האדיש. אתה בעל הזכות והיכולת להיות אפס מוחלט בזכות ההקרבה של כה רבים אחרים. לרגע בודד אתה אפילו חש כלפיהם מעט אהדה. למרות זאת אתה לא ממהר לברר מהו הנושא הבוער שחשוב לצעוק לגביו.

אתה מבזבז את המשך היום על כלל הפעולות שנדרשות כדי להמשיך את קיומך הפסיבי. קניות, סידורי ניירת, חלוקה של מטלות שונות בלוח השנה. הקיום לצורך הזנת צרכי הקיום. היום זהו רק מחזור נוסף של המכונה. מחר יהיה אחד אחר. ואז עוד אחד. 

אחרי זה אתה בדרך חזרה לביתך, לאחר יום שלם שבו עשית הרבה חוץ מלהשביע את רצונך. בדרך אתה נתקל במוזרות. אחת מהתופעות הקטנות ששוברות את המוסכמות, שלא מתרחשות באופן עקבי כמו כל יתר הדברים.  אתה חולף ליד סימטה. אתה מבחין בהומלס עטוי סחבות. אתה מפגין את ההתעלמות הכוחנית, הזאת שלא לימדו אף אחד מאיתנו אבל איכשהו כולנו יודעים לבצע באופן מושלם. אבל ההומלס הזה קורא לך.

"מה זה?" הוא שואל ומושיט לפניו את ידו. הוא אוחז שם משהו, ועל פניו חיוך אווילי.

אתה מרגיש קצת לא בנוח עם המצב. ההומלס שבר את הסטטוס קוו בנוגע להתעלמות שהפגנת. אתה מתקרב ומביט על הדבר שבו הוא אוחז.

"זה עגיל" אתה אומר.

"באמת?" הוא מופתע.

אתה מנדנד בראשך לאישור. אין לך משהו חכם להוסיף.

ההומלס מצחקק לעצמו. מחייך אליך את חיוכו המטומטם ואומר: "לא כל הנוצץ זהב הוא".

"אהמ כן" אתה עונה ובורח.

זה הדבר הכי מעניין שקרה באותו יום. חסר כל הקשר. חסר כל משמעות. אבל מוזר. חריג. מעניין.

לבסוף אתה מוצא את עצמך שוב מול המחשב. מנסה להפיק משהו. מנסה להפיק כבר את זה. אתה ממלמל משהו לעצמך. ואז אתה ממלמל משהו למקלדת. מילים מופיעות. משפטים מתחברים. הטקסט מתחיל בתנועת הזרימה.

טלפון.

אבא מתקשר ושואל מה שלומך. אתה אומר שבסדר ושואל מה שלומו (גם בסדר). אתם חוזרים על הקטע הרגיל מהתסריט, משחקים את התפקידים לצופים שלא קיימים, ולבסוף הוא אפילו מוסיף אילתור: לא התקשרת בכלל השבוע. כעסת כאשר הוא קטע את הזרימה, וכעת אתה כועס עוד יותר. אתה מאשר את הטענה ומוסיף את חוסר הסיפוק שלך. השיחה נגמרת.

כעת אתה כועס שאיבדת את קצה החוט. אתה חוזר ומנסה לחפש. מילים חסרות כל הקשר תלויות על הצג, מחפשות את היעד אליו התחילו לכוון. אתה נושם. אתה מנסה להרגע. אתה חושב על כל הדברים שלא עשית, כל מה שדחית והזנחת בשביל זה. בשביל לחיות באשליה שבניגוד לכל היתר, דווקא לזה יש משמעות. אבל למרות שזה לא הגיוני, זה מרגיש שזה המצב. אכן לזה יש משמעות. אם כל השאר איבד את זה מזמן, אז לפחות עם זה אתה יכול לעזור. אתה יכול לנסות. אתה יכול להתחיל הכל מחדש.

אתה אוסף את עצמך. חוזר לשייף את המילים. לחדד את הקצה החד. כולם ממהרים לאנשהו, הם רוצים להספיק. 

כדאי שימהרו. 

כדאי שיעשו את הכל לפני שאתה תשרוף את העיר. המחשבה מעודדת אותך, מעוררת בך מוטיבציה מוזרה. לאחר מכן אתה חוזר לנסות להדליק את הפתיל.