מאחלת לי שנה טובה

בקיץ האחרון הפסקתי להתקשר לאמא שלי. לא תכננתי את זה, לא החלטתי. פשוט ככה נגמרו לי הייסורי מצפון, ונגמלתי מאיזה גן של אשמה.

בראש השנה היא התקשרה ל"אחל" לי שנה טובה.

מדברים על הילדים ועל שטויות ועל כלום. ובסוף השיחה היא מתחילה עם הברכה שלשמה התכנסנו לנו, וזה מתחיל ברגיל ומדרדר משם.

אחרי השנה הטובה ומתוקה היא מתחילה עם זה שהיא מקווה שהשנה אלוהים סוף סוף ישמע ויתפנה גם למשאלות שלנו. את זה אני מכירה כבר, אמא שלי החילונית הגמורה, אוהבת להגיד שגם אלוהים לא אוהב אותה.

אחרי זה היא מתחילה לברך אותי שהכל יתגשם לי השנה, ושאני אעלה ואצליח ואכבוש השנה. גם את זה אני מכירה. תמיד אין לי מושג על מה היא מדברת.

ואז מגיעה רמה שלוש. והיא מתחילה לספר לי כמה היא אוהבת אותי, וכמה הרבה אנשים סביבי אוהבים אותי, ואיך היא מקווה שאני אלמד להרגיש את זה, את האהבה סביבי, ושאני אאמין שככה אנשים יכולים לאהוב אותי.

ואני עמדתי לי שם בהלם. מאיפה הבאת את השיט הזה אמא? מאיפה? חשבת על זה הרבה? על מה הבעיה של יעל, וזה מה שמצאת?

ומה אומרים על כזו ברכה? מה אני אמורה להגיד על זה? תודה אמא, גם אני אוהבת אותך?

בחיי שהדבר היחיד שיצא לי מהפה זה "טוב...?..." כזה לא ברור. ועכשיו ממש מתחשק לי להרים טלפון ולפטפט קצת. תני לי עוד מכל הטוב הזה. בואי, בואי נדבר כל יום.