שייקו העצוב

האיש העצוב ביותר שהכרתי בנעוריי, היה שייקו שהייתה לו חנות לממכר עיתונים טבק ואלכוהול. למרות שהיה בשנות השלושים לחייו, נדמה זקן. בגדיו הכהים נשמטו ברפיון על גופו הדק. תנועותיו קטנות כמי שמבקש לתפוס מעט מקום. שייקו מיעט לדבר וכשדיבר עשה זאת בקיצור, במבע למוד סבל. ספרו עליו שהשתחרר ממוסד גמילה למכורים לסמים קשים. אמו, מורה בגמלאות, השקיעה את כל כספה בחנות, ונהגה בו בחרדה.                  

הידידות בינינו צמחה כששייקו מכר לי סיגריות בלי לבלבל את השכל בעניין הגיל החוקי. זכורה לי הפעם הראשונה שנכנסתי בסקרנות לחנות, שייקו עישן סיגרים דקיקים בעלי ניחוח מתוק וסידר את העיתונים. מהמבט הראשון והקצר שהחלפנו  ידענו שאנו חולקים סוד משותף: שנאנו את עצמנו. חשבנו שאין לנו זכות קיום. 

כשיצאתי מהחנות הדלקתי סגריה. בעת שרכנתי מעל הקצה האדום והרוחש, ראיתי בזוית עיני, את שייקו מביט בי דרך הזגוגית.  
בעיירה הקטנה התקשקשו לשונות האנשים ברשעות שהתחפשה להתחסדות. מרדתי בצדקנות שסבבה אותי. ערכתי את העיתון הבית ספרי ופרסמתי בו שירה חתרנית. עישנתי בכל מקום אפשרי למרות שנערות שעישנו בפרהסיה, נחשבו אוטומטית ל’מופקרות’. לבשתי בגדים יוצאי דופן ‘מיד שניה’.  אהבתי בייאוש בחור בוגר ממני שלא הבחין כמעט בקיומי. 
 זו היתה שנה קשה. אבי נפטר כמה שנים קודם לכן ממחלה כרונית. אמי  ואני כוננו יחסים של התעלמות הדדית. שקלתי דרכים חדשות להרס עצמי. עישון סמים. נשירה מהלימודים. בסוף הקיץ המתיש שהתמשך לאינסוף, שאלתי את עצמי עבור מה  אני ממשיכה לחיות?  

עצם ההתעוררות בבוקר נעשתה קשה יותר ויותר. הכאב הדביק את גופי אל המזרן. שקלתי במלוא הרצינות את האופציה לשים קץ לחיי. הבנתי שאיני יכולה לסמוך על עצמי אפילו לרגע. לא יכולתי לספר דבר מכל זה לחברותיי. כיצד יכולתי לתאר את החיים על קצה הצוק? 
באותה שנה נישא שייקו לנערה חייכנית, בעלת גומות חן ועיניים עגולות מאופרות. בכל יום, הגיעה לחנות ועטפה אותו בחמדנות בשליה עשויה מפטפוטים בלתי פוסקים .במהרה התעגלה בטנה. כעבור זמן מה, שמעתי שהתגרשו. והנערה עם התינוק נעלמה מהחנות. גם שייקו נעלם לפרק זמן ושוב חזר, רזה אפילו עוד יותר, תלמים עמוקים חדשים  חרצו את זויות פיו משני הצדדים. 
בימי שישי, כשקניתי אצלו גיליון סוף שבוע. הניח את העודף בכף ידי בעדינות . באחת הפעמים, קראנו בעיתון שהזמרת מריאן פייתפול  מגיעה להופעה בישראל. פייתפול התמכרה למשככי כאבים בעקבות תאונת דרכים. כך כתבו בכותרת. שייקו אמר שזה לא נכון. יש כאלו שנולדים עם משהו שבור בתוכם.

לידידותנו השקטה הושם סוף כשעזבתי את העיירה.  היחסים עם אימי לא תוקנו. נותרתי מלאת זעם ועלבון והיא אשמה ומדוכאת. או אולי ההיפך.                                                                                                               עם חלוף השנים, השתדלתי לשנוא עצמי פחות. היו ימים והיו ימים.  היה על בן זוגי להתאמץ . להשמיע קולו בעוצמה הולכת וגוברת. היה עליו לכתוב ‘אני אוהב אותך’ באותיות ענק על קירות.  אמרתי לו מראש שזה לא יהיה פשוט.  
חלפו שלושים שנה, כשנפטרה אימי, נסעתי לעיירה על מנת להסדיר ענייני  הדירה. כשעברתי בחדרי הישן, נשקפה אלי דמותה במראה ולקח לי רגע להבין שזו אני. הדמיון בינינו היה מופלא. לראשונה, חשבתי שאולי התנהגותה כלפיי נבעה מחרדה ומתחושת חוסר אונים. יתכן שכל העת שעמדתי על קצה הצוק , התבוננה בי בלב שבור.  הזעם הניח לי .מפנה מקום לצער ששכן שם כל העת. 
עברתי דרך החנות של שייקו.  שערי האפיר ועליתי במשקל . אך שייקו  בשנות השישים לחייו, זיהה אותי  וחייך אליי את חיוכו המוכר והעצוב.  
"לא באתי לקנות סיגריות" אמרתי "הפסקתי לעשן”.   
וכאילו רק אתמול נפגשנו, המשיך את השיחה ואמר  

"אין דבר כזה להיגמל. הרצון מתקתק כל הזמן כפצצה נסתרת”. 
בתנועה איטית הפשיל את שרוול חולצתו. ראיתי פסים בהירים , צלקות ישנות של חתכים עמוקים. עמדתי מולו וחייכתי בלי הפסקה .כמו אחת מהאנשים ה’הם’. החיצוניים. 

הסתכלתי לו ישר בצלקות, בלב הפצוע והעמדתי פנים שאני מעל לכל זה. שאני בכלל מסיפור אחר.  שילמתי עבור העיתון והוא הניח את המטבעות בכף ידי, סוגר עליה את אצבעותיו החמות, ואז רכן כלפיי  ולחש :

 " אל תברחי לעצמך רחוק מדי".  

כשיצאתי  מהעיירה, רכבי דוהר על גבי הכביש הישר והרטוב, ירד גשם סוער. רעמים אלימים התגלגלו מעליי. השמים נקרעו לגזרים בהבזקי חשמל משוננים. למרות שהפעלתי את החימום היה לי קר. המגבים השתוללו בניסיון להסיר את מסך הטיפות מעל השמשה. התאמצתי להשיג שדה ראיה. אך כל מה שראיתי היה ערפל שחור  שהתנפל עליי מכל הצדדים.                                

סמכתי על האדמה שהיא עדיין שם. בוצית וקרה. ממתינה לי. נטולת אהדה.