דולפינים בראס אל שטן 2

פרק 2 - ים של כוכבים - המשך מחלק ראשון

בבקבוק פלסטיק חצוי על אבן קטנה ליד קיר החושה - מישהו השאיר נר דולק. אני מתיישבת על המזרן במרפסת בחוץ עוקבת כיצד הלהבה הקטנה מתגרה בחוצפה ברוח המדברית. בלילות ארוכים ללא שינה כמו זה של היום, יש רגעים בהם העייפות מטשטשת את קו התפר בין ערות לשינה, מתירה נקודות מבט מוכרות - מניחה להן לנוע בחופשיות למחוזות פואטיים הזדמנות גם לקטעי חלימה לצוף, ללא הקשר וקוהרנטיות למקום ולזמן. הנר, מנפנף בגאווה בלהבתו האחרונה וכבה. הרוח המדברית ממשיכה לנשוב בריקות לכיוון הים מזמינה אותי להצטרף. אני מעזה וקמה. מתקרבת לים. לפתע, אני מבחינה בטביעות רגליים כחולות ליד קו החוף. הראיה מטשטשת. יצאתי בלי משקפיים.

"חוצן"? מתוך המים שומעת קול של אישה : "בואי". "דֶאְניַיה"? אני מבחינה בעוד שתי דמויות . סביב כפות הרגלים שלי, נאספות מיד המון נקודות אור כחולות. דֶאְניַיה נעה באטיות בעיניים עצומות קשובה ל"ביט" המדברי. נקודות האור ממשיכות את תנועותיה במעין שובל קסום. רוח המדבר שולחת שריקה ארוכה. קוראת לים לשלוח גלים. שתי דמויות בחליפות צלילה משרטטות צורות כחולות ממפגש גלשני הרוח עם הגלים. כך, ברגעים אחרונים של חושך אני מביטה בעצמי, משתתפת בריטואל סוראליסטי ע שלושה אנשים זרים ורוקדת עם נקודות כחולות של אור בתוך המים.

קרן אור ראשונה מאירה את הים בצבעים בהירים של זריחה. ידידינו הכחולים מתאדים אל תוך הכחול הגדול. הרוח המדברית ממשיכה לכיוון מדבר סהרה. הים האדום, שוב שקוף ורגוע.. כבמטה קסם, דממה. כולנו עדין נטועים במקומנו ממשיכים לבהות אל האופק . ראשונה דֶאְניַיה מתחילה לזוז, עוטפת עצמה ב"לנוגי" בצבעי אש כתומים. שני הצוללנים פושטים את החלק העליון של חליפת הצלילה. סולימאן מושך תיק ומוציא מתוכו תרמוס וספל גדולה ממתכת - מעביר תה חם ומתוק בינינו. באנגלית רהוטה, מספר לי סולימאן, שהוא ואחמד הגיעו לדרום סיני, ממדבר סהרה שבלוב בעקבות מידע שהגיע מפה לאוזן כמעט בחשאיות, שיש כאן "פלנקטונים". "אנחנו צוללים באזור כבר כמה שבועות ורק היום מצאנו אותם. אולי כי זה לילה מאוד חשוך". התחילו לספר סיפור שנשמע לי קצת הזוי:" יום אחד עברנו דרך שוק "חפארי", הידוע כגדול שבשווקי המאגיה והכישוף של צפון אפריקה " סיפר אחמד.

" אישה זקנה שאולי עברה את המאה, עצרה אותנו וביקשה שנשים את ידינו יחד כאגרוף הפוך ושנמתין רגע. היא הלכה לאחורי החנות. אחרי דקות ספורות חזרה, ובידה מטבע עתיקה. "היא תעזור לכם למצוא מה שאתם מחפשים" אמרה תוך שהיא שמה אותה בכפות ידיינו. "הופתענו כי לא ביקשנו ממנה כלום במשפחת הצוללנים, מתקיימת אמירה , שכל צוללן חייב לעצמו פעם בחיים לצלול עם "פלנקטונים". החלטנו להיעזר במטבע כדי שתעזור לנו למצוא אותם."הלילה מול החושה שלך - מצאנו".

"אנחנו מצטערים שהפרענו לך לישון."הם מחליפים מבט, כמסכימים אחד עם השני, ניגשים אלי; מחברים יחד אגרוף פתוח הפוך, מבקשים ממני לצרף את כף ידי."זה בשבילך" אומר סולימאן. ושם בידי את המטבע. "מה פתאום" ..."זו מטבע שמשכה אותנו כמו מצפן לחוף ליד החושה שלך. עכשיו היא שלך. ..הבטחנו..! יום אחד גם את תדעי ותמסרי אותה הלאה." אמרו מחייכים אל דֶאְניַיה כמחלקים סוד."אני"? "לא מאמינה בדברים כאלה."גם אנחנו חשבנו כמוך". דֶאְניַיה, שבינתיים הספיקה לקשור את הצעיף האדום לראשה, בקשירה בדואית מרהיבה.. סימנה לי בעיניה, "קחי". "הלילה הזה, שמשתנה כבר לבוקר לא מפסיק להפתיע" חשבתי. שאלתי .."מה זה היה שם"? שלושתם הביטו אחד בשני צוחקים. "אלה הם פלקטונים זוהרים או בשמם הפואטי "ים של כוכבים" הם מופיעים ברגעים נדירים בלילות חשוכים כמו זה של אתמול . יש להם יכולת הארה. וכמו לכל פלאיי תבל מצאו להם הרבה הסברים מדעיים". הסתרתי מתחת לשרוול שלהגלבייה את בקבוקון הגז מדמיע שהיה אחוז בחוזקה באגרופי.

דֶאְניַיה מחייכת אלי בעיניים שחורות ובורקות. מודגשות בכוחול.

קמה, "המקשיב יגלה את סודות המדבר," אמרה.. הסתובבה והתחילה ללכת לכיוון צוק "הראס". רגע, קראתי אליה.. אבל היא כבר התמזגה עם האופק ונעלמה.

זו לא הפעם הראשונה שדֶאְניַיה אומרת לי אמירות שלא ברור מאיפה הן מגיעות..  דֶאְניַיה היא "עולם" בערבית. אני יודעת כי סבתא שלי זורה , בפעמים שהייתי מתעקשת על כלום, הייתה אמרת לי: "אוֹּ עֲלִיָּה וְּאַלָּא דָאנְיַיה אוֹּ" ;-) דֶאְניַיה היא מעין אוריקאל מקומי. לא ברור מהו מוצאה או גילה. יש הרבה אגדות עליה. מספרים שהיא בנתה בית אהבים במו ידיה מלבנים בלב המדבר, שם היא נוהגת לעשות אהבה עם אהובה השיך המקומי. מספרים שהיא "היפר-סנסורים"  יש לה שמונה חושים. היא כל כך רגישה שהיא מעדיפה להתרחק מהרעש שבקרבתם של אנשים רגילים. היא יכולה כך מספרים, להיות בו זמנית בכמה מקומות. קולטת יותר מלווין.

עלתה לי מחשבה מטרידה, שאולי זה לא כל כך חבל שסיני הפכה למקום שאנשים מפחדים להגיע אליו. זה לא מקום להמונים. סעיד וסולימן מושיטים לי יד מעל יד ואני מוסיפה את ידי. "היית מטבע המזל שלנו ". אמרו : "תמשיכי להאמין". אני מהמתגעגעים".....לחשתי אמרו ונעלמו אל תוך אופק היציאה מ"הראס".

"את כבר בחוץ"? שמעתי את קולה של ריקי שכנתי מהחושה הצמוד "ישנתי כל כך טוב ועמוק הלילה" "איך ישנת..." ? והמשיכה : "חכי לי שאחזור מהמקלחת ונלך לאכול יחד" אמרה ויצאה... חייכתי אליה, חושבת על מעברים דרך קירות זכוכית. הסתכלתי סביב, היום כבר עלה. הים כחול שקט ורגוע, הרוח עדינה ומלטפת ו...העולם? הוא בהחלט לא כמנהגו נוהג. 

אני מוציאה את שפופרת הגז המדמיע מהמחבוא מתחת לשרוול הגלביה הלבנה שלי. מביטה בבקבוקון ולוחצת בלחצן האדום, פסס פסס . מחייכת לשפופרת "עשית את שלך, מניחה אותה בפח ליד החושה -

ויוצאת לסיפור חדש.....

התמונות: מהנט