בלי זיכרון בלי חשבון

'אנחנו לא מאמנים רוצחים ' הצהיר באוזנינו הגבר שישב מעבר לשולחן משרדי פשוט. 'המיזם הזה הוא חברתי ביסודו. אנחנו מאפשרים לצעירים שבאו מרקע של מצוקה להשתלב בקהילה הביטחונית ולסייע למדינת ישראל במלחמתה המתמשכת בטרור'. 

'ולפעמים אנחנו מצילים אותם' הוסיף לאחר רגע של שתיקה, בטון רך יותר. 

'אבל אתם תראו בעצמכם, אתם מוזמנים לסייר במיתקן, לדבר עם החניכים, עם הצוות, הכל כפי שהוסדר מראש'. 

הדברים האלו נאמרו  כהקדמה לסיור שאושר במפתיע לאחר סדרת כתבות תחקיר שפרסם העיתון בו עבדתי באותו זמן. הכתבות התחקו אחר מספר פרשיות עלומות שבהן הוטל איפול על חקירות פליליות בנימוק של בטחון המדינה. בקשות להסרת חיסיון הוגשו, העורך הראשי זומן ללשכות כאלו ואחרות, ובסופו של הליך שלא נחשפתי לפרטיו, זומנו, חבורת עיתונאים קטנה לסיור במיתקן עלום, על חוף הים, בצפון הארץ. היה עלינו לחתום על הצהרות שכללו הטלת איפול על המיקום ועל זהות העובדים שנראה, וכמובן אותם חניכים שיזדמן לנו לראיין. הדובר, שאל משרדו הוזמנו מיד עם המעבר דרך השער הגבוה שבין גדרות בטון ותיל, היה נעים סבר, בשנות הארבעים המאוחרות לפי מראהו, לא הזדהה בשמו המלא. הוא הציג עצמו כעמי, וסיפר כי הוא משרת במערכת מזה כמה עשורים, ותוך שירותו למד חינוך מיוחד. לאחר פרישתו הקרובה, אמר כשקמנו לצאת ממשרדו, הוא מתעתד לעבוד במערכת החינוך. 

האמת היא שהופתעתי מההזמנה להצטרף לסיור. לא היה לי חלק בכתבות התחקיר ולא הייתי חביבה במיוחד על המערכת. גם לא הייתי קרובה לשני הכתבים הנוספים, מהמאורות הגדולים של אותו עיתון. בדרך כלל התמקדה כתיבתי בנושאי חברה, חינוך, הורות ולעיתים בריאות. רק בסוף דברי ההקדמה של עמי התחוור לי מה המיקוד שכנראה מצופה מאתנו. 

ככל שהתקדם הסיור, התבהר לי יותר ויותר שתחושותיי בתחילת אותו יום שיקפו כנראה מגמה שהוחלט עליה מראש בין העיתון והמוסד שאירח אותנו, ואולי אפילו הבנות ברמה גבוהה בהרבה.

המיתקנים בהם ביקרנו הזכירו פנימייה לנוער. חדרי כיתות, מגורים נפרדים לבנים ובנות, חדר אוכל, מגרשי ספורט ואפילו בריכת שחייה. על הכל היה שרוי דוק שבין הזנחה לשימור אווירת עבר. משהו כמו קיבוצי, אבל עם רמזים לפעילות שאין להרבות דיבור עליה. חדרים שהיו נעולים וחלונותיהם מוגפים בווילונות כבדים, שביל אבן בגינה שהסתיים אל מול שער נעול, ולשאלתנו לאן הוא מוליך, נענינו שזהו אזור שמחוץ לתחום, חלונות מסורגים בבניין המרכזי ודמויות של גברים ונשים שלא נראו כמו מדריכים או מורים שמיהרו במסדרונות ולא ניתן היה להחליף איתם מילה. 

אבל מעבר לכך, נדמה היה כי אכן המקום מאוכלס בבני נוער שישבו בכיתות או התרוצצו על המדשאות. חלקם נראו צעירים למדי, אחרים נראו לי בוגרים מאד, אולי מדי, כדי להיחשב לנוער. 

בכל מקרה, דבר ממה שראינו ותיעדנו לא יצא לדפוס. כולל הריאיון שלי עם אחד הבחורים היותר מבוגרים שפגשתי במקרה על ספסל בגן המוצל שמאחורי הבניין הראשי, ברגע בו חמקתי מהחבורה כדי לעשן סיגריה בשקט. יומיים לאחר הסיור נקראתי אל העורך ונאמר לי שההסכם לפרסם את רשמינו בטל. עלי לגנוז כל חומר שאספתי או רשמתי לאחר מכן. בקיצור, אין דיל. 

 

שבועות אחדים לאחר מכן פקע הסכם העבודה שלי עם העיתון. הוא לא חודש. כיון שממילא לא הייתי עובדת שכירה אלא פרי-לנסרית, בזאת הסתיימו קשריי איתם. נכנסתי לתקופה מלחיצה, היה עלי למצוא משהו שיחליף את ההכנסה היציבה פחות או יותר שהייתה לי מהעבודה עבור העיתון. לבסוף, אחרי כל מיני ניסיונות והתייעצויות עם חברים, מצאתי לי עבודה קבועה כעורכת תוכן במגזין שיוצא לאור מטעם קונסורציום של חברות בתחום תעשיית השבבים. זה לא מלהיב אבל מאפשר לי להמשיך במקביל לכתוב בנושאים שמעניינים אותי ולפרסם בבלוג שלי. גם חזרתי ללימודים לתואר שני. בחינוך מיוחד. 

 

את עמי פגשתי באוניברסיטה, בקפיטריה. בתחילה הנדתי לו בראשי בסתמיות, עוד לפני שמיקמתי אותו בזיכרוני, רק הכרתי בכך שמראהו מוכר.  אבל הוא שמח כנראה לראות אותי כי מיהר לאסוף את המגש שלו ולהתיישב אל השולחן הצדי הקטן אליו הייתי דחוקה. 

'שלום, מה שלומך'? שאל בלבביות. 

הוא נראה מוטרד ושמח בו בזמן, ורק אז הבנתי מאיפה הוא מוכר לי. 

'טוב, שלומי טוב' אמרתי כמעט מוכנית, 'ואתה'? 

'לא רע' אמר, וחייך. ולפתע נראה צעיר יותר, אפילו פגיע, כאילו סר מעליו מעטה שהוחזק במקומו מתוך הרגל. הוא היה מבוגר מרב באי המקום והאמת שגם אני בלטתי באותה קפיטריה בקרב הצעירים שהיוו בה רוב מוחלט. 

'אני זוכר אותך מהסיור' אמר. מעט במבוכה. 

'כן, אני יודעת', השבתי, נבוכה גם אני. אולי כי החמימות שליוותה את פגישתנו לא היה לה על מה להישען. 

'אז מה, לא ראיתי שפרסמתם אז את הכתבה'? 

'כן, נכון. לא יצא מזה כלום' אמרתי ולא ידעתי כמה מותר לי לדבר על זה בכלל. עמי נראה דווקא להוט להמשיך את השיחה. 

'את לומדת כאן'? שאל

'משלימה תואר באיחור' הנדתי בראשי סביב כאומרת, כן, אני לא בדיוק סטודנטית צעירה. 

'אה, כן. גם אני חזרתי ללימודים, אני עושה תואר שני. מתברר שהיום צריך התמחות כדי לקבל עבודה טובה'. 

שתקנו. הוא כרסם בסנדוויץ' שלו ואני לגמתי מהתה שכבר היה פושר מדי. 

'את יודעת' אמר כמגלה לעצמו אמת שלא היה מודע אליה קודם לכן, 'גם שם נראית לי אחרת. ולא התפלאתי שראיתי אותך משוחחת עם הבחור ההוא בגינה'. שניכם הייתם קצת יוצאי דופן'. 

'מה באמת קרה איתו' שאלתי את עמי. נזכרת בבחור הגבוה, הרזה מאד שישב על הספסל בשמש כאילו זה המפלט האחרון בעולם ואני, האדם הראשון שמדבר איתו מזה זמן רב. 

'אה, אמרתי יותר מדי כבר' עמי כבש את עיניו בפירורים  שעל השולחן. 'מצטער, לא יכול לספר לך יותר'. 

הנדתי בראשי, כאילו אני מבינה. אבל משהו באופן שבו הוא אמר זאת הצית אצלי זיכרון חד יותר של אותו יום, ואותו בחור, שאת שמו לא ידעתי, שדיבר איתי כנאחז בחיים. נפרדתי מעמי ולמרות שהייתי אמורה להשתתף בסמינריון בהמשך הבקר, החלטתי לחזור הביתה ולחפש את הקובץ עליו תמללתי את השיחה ההיא. 

הדברים הבאים נרשמו מפיו. ככל שאני קוראת בהם שוב, מציפה אותי תחושה קשה. אולי אני צריכה לעשות משהו בכל זאת? אולי תימצא דרך לתת לדברים פרסום? מחר אצלצל אל יורם שלמד איתי בתואר הראשון. הוא המשיך ללימודי משפטים ועשה לעצמו שם כפעיל לזכויות אזרח. אני רוצה להתייעץ איתו מה אפשר לעשות. 

 

*

 

אני לא זוכר כלום מהילדות שלי. לפעמים, בעיקר כשיש לי יום לא משהו, אני בכלל לא בטוח שהייתי ילד. אני יודע שזה לא יכול להיות, אבל מנקר לי בראש, אם אני כבר חושב על זה, שהיה משהו לא טוב בעבר שלי. משהו שאני לא זוכר. 

ג'וני היה אומר שאנחנו כמו חברי ילדות, עברנו הכל ביחד. אני לא יודע אם זה נכון, אבל בטוח עברנו משהו ביחד. אני אוהב את ג'וני. ג'וני זה לא השם האמיתי שלו, קוראים לו ברוך אבל ככה הוא התחיל להציג את עצמו אז אני הולך עם זה. ממשיך אפילו עכשיו שניתק בינינו הקשר. הדבר הראשון שאני זוכר? את עקשנית אה? טוב, אני יודע שמשלמים לך לעשות את העבודה הזו, אז לא אכפת לי לספר לך. יש לך אישור לדבר איתי נכון? אני זוכר את הבית של דודה שלי, ברעננה. מקום שקט כזה רעננה. לא תשמעי שם צעקות, קללות, דברים כאלו. רק מכוניות עוברות ברחובות ואנשים עם כלבים. מלא אנשים עם כלבים. בעיקר בבקר מוקדם ולפנות ערב. וילדים. זה כן. ילדים יפים כאלו, נקיים, מסודרים. אם עומדים בקצה אחד של הרחוב של הבית שלה ומסתכלים רחוק, רואים איך הכביש עולה ויורד, עולה ויורד. כמו גבעות נחמדות כאלו, נוף כפרי. זה מה שהיה פעם. אבל יש רגעים שעוד רואים את זה, אם ממש הכל שקט ואתה לא חושב על כלום. 

טוב, אולי היא לא דודה שלי ממש, אבל זה מה שאמרו לי, היא אמרה, קודם כל. 'אני עידית ואני דודה שלך עכשיו'. היא הייתה די צעירה, אבל ידעה את התפקיד מצויין. הייתה נכנסת לחדר שלי בהתחלה כל בקר, פותחת תריסים, אומרת 'בקר טוב, זמן לקום'. והיית ממש רוצה לקום, בגלל משהו בקול שלה, האמנת לה. גם ג'וני היה שם, אולי היא הייתה דודה שלו גם. אבל הוא עזב די מהר, עבר לתל-אביב, שכר חדר בלב העזובה, תחנה מרכזית. הייתי אצלו כמה פעמים. לא ישר. אחרי איזה זמן, כשגם אני יצאתי משם. אז, מה, זה עוזר לך? אני לא יודע בן כמה הייתי, די צעיר אני חושב. משם יצאתי לקורס. לימדו אותי כל מיני דברים. מיומנויות קראו לזה. הרבה כושר גם. עזבי, לא חשוב. איזה חצי שנה הייתי שם, כל פעם היינו במקום אחר. פעם בקיסריה, פעם בנגב. אפילו בראש הנקרה. ישנו בקיבוץ. מכירה קבוץ ראש הנקרה? איזה נוף יש להם שם. נגנבתי מהנוף שלהם. אפילו שלא היה לי הרבה זמן פנוי, הייתי מתגנב בלילה לחוף לשמוע את ההתנפצות של הגלים. אפילו את הדגים הייתי שומע. מצטער, לא יכול לספר לך יותר על התקופה הזו. מה שכן, קראתי אז הרבה ספרים. בפקודה כאילו אבל מה זה נהניתי. קראת את WOOL? של היו האווי? ספר מדהים. טרילוגיה בעצם. הכל זה על אנשים שחיים במין סילו ענקיים ובטוחים שהייתה מלחמה בכל העולם ובחוץ הכל מזוהם מקרינה ואסור לצאת אף פעם. ותביני, הכל זה קונספירציה. יש יותר מסילו אחד כזה אבל רק האנשים שעובדים ב-I.T יודעים על זה. טוב, אני לא אספר לך עוד, אולי יום אחד תרצי לקרוא בעצמך. ואת SURFACING? קראת? וולטר ג'ון וויליאמס. איזה סופר מדהים. יש שם קטעים שלווייתנים מדברים. עכשיו, כל אחד מהם, מדבר ברבים ויחיד ביחד, כאילו 'אני/אנחנו', קולטת? טוב, אני מתפזר. רצית לדעת איזה עבודות עשיתי? הייתי דור-מן במועדון לילה. אחד הטובים, פרטי, לא תשמעי עליו ככה. רק מליינים מגיעים לשם. משחקים קלפים, רואים הופעות, שותים, רוקדים, מוסיקה. המון מוסיקה. אבל מי שמופיע שם, מחתימים אותו על הצהרה שאסור לו לספר כלום על המקום, איפה הוא, מי בא לשם. גם אותי החתימו. בטח. משם יצאה לי גם עוד עבודה. שומר ראש. את מבינה כבר שאני לא יכול להגיד של מי, אבל דמות בכירה, כמו שאומרים. היינו הרבה בנסיעות, כל הארץ ובחו"ל גם. אחרי תקופה נמאס לי מזה, את בכוננות כל הזמן, אי אפשר לעשות תכניות, אם נגיד פגשת מישהי נחמדה ובא לך לצאת לאיזה סוף שבוע בצימר, או באילת, את לא יכולה. אז אפילו שהכסף היה טוב, עזבתי. עשיתי עוד דברים, אימנתי ילדים של איזה אוליגרך רוסי, ניהלתי משלוחים, כל מיני. אולי היה לי ג'וב חשוב לפני כל אלו, כבר לא בדיוק זוכר. לפעמים נדמה לי שהייתי פעם במקום אחר. אבל לגמרי, את יודעת? לא נגיד בחו"ל. יש רגעים שכאילו אני כמעט זוכר משהו. 

ג'וני? בטח, פה ושם הייתי נפגש איתו. אפילו סידרתי לו עבודה, שומר בדואר. היו לי אז קשרים, אנשים מהקורס, כאלה. זה היה בתקופה שהיינו מתראים די הרבה. אבל תמיד שהייתי איתו, הייתה לי הרגשה שהוא כאילו לא אומר לי משהו. משהו חשוב. הוא כאילו יודע עלי משהו שאני לא יודע. אבל הוא, אם הוא לא רוצה לספר לך משהו, אי אפשר להוציא ממנו. פעם שתינו יחד, כל הלילה, עוברים מבר לבר, טקילות, וודקות, הכל. ואני כל הזמן שואל אותו, תגיד ג'וני, עשיתי לך משהו רע אי פעם? לא ענה. בסוף מרוב שתייה הוא התעלף, הייתי צריך לסחוב אותו על הגב, אבל כלום הוא לא הוציא. אפילו אם הייתי דופק לו מכות הוא לא היה אומר כלום. גם על עידית הוא לא רצה לדבר אף פעם. אפילו שהייתי מתגעגע אליה, אחרי שאמרו לי לא לחזור לרעננה, והתאים לי להיזכר בה, הוא היה מנפנף אותי. בסוף, כבר לא עניין אותו לשמוע ממני. למרות ששיתפתי אותו בכל מיני דברים שגיליתי. 

מה גיליתי? כל מיני. איפה שהסתובבתי אז היו אנשים שידעו הרבה דברים. את למשל לא מאמינה מה הממשלה יודעת ולא מספרים לנו. בטחון המדינה זה צחוק ליד הדברים הבאמת סודיים. אבל תעזבי, אף אחד לא רוצה לדעת מזה. 

את ג'וני לא ראיתי מאז היום ההוא שבאתי אליו לדירה שלו בלילה. הייתי בעצמי קצת שיכור ולא רציתי לחזור הביתה לבד. אז כבר לא עבדתי וגם לא היה לי עם מי לדבר. אנשים לא רצו לשמוע על מה שעניין אותי. אז חשבתי שנבלה קצת ביחד. ואולי הוא יספר לי מה היה קודם. לפני רעננה. אם הוא יודע. אבל הוא שתק. מה שלא אמרתי, הוא עשה את עצמו כאילו הוא לא יודע על מה אני מדבר. הייתי חייב לדובב אותו. את יודעת? ככה קצת בכח. למחרת, כשהתעוררתי, הוא כבר לא היה שם.

אז למה באת לשאול אותי את כל השאלות האלו? את לא איזו קרובה של ג'וני, אה? 

 

*

ניסיתי ליצור קשר עם יורם. בהתחלה ענה לי שישמח לראות במה דברים אמורים, אבל אחרי ששלחתי לו את תמליל השיחה השיב לי בקצרה שהוא מציע כי ארד מהעניין. חתמת על הצהרת סודיות לא? הייתה ההודעה האחרונה שלו. אחרי זה לא היה זמין. 

נכתב על-ידי
מורז ברנדיס
קושרת בהסוואה, יושבת בתל-אביב, קוראת, כותבת, תמיד בְּקֵרוּב
הדף נקרא 111 פעמים
אהבתי חיבבתי
תגובה אחת
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי