אף סולד
'ופער פה גדול ובלע את הזבוב!' אבל הזבוב המשיך לזמם ולזמזם והילדה שמעה אותו. היא שמעה אותו בכל פעם שהשעין את ראשה אל בטנו הגדולה. ואף פעם לא ליטף את שערה.
והיא, נפשה יצאה. ולמצער, הייתה מבקשת שיגיד כי יש לה אף סולד. וכשהיה מעביר את ידו על אפה, תמיד מלמעלה למטה, הייתה מזדרזת ומעבירה את ידה הקטנה על פניה, מלמטה למעלה, להסליד את האף. ולא ידעה אם כדי שתהייה דומה לו או שונה ממנו.
'ואז היה זאב, והזאב היה רעב מאד. והוא טרף את התרנגולות'.
'לא! אל תגיד'.... כי על הסיפורים היה ביניהם מאבק מר ונואש. היא הרגישה כי מוטל עליה לשמור כי יישארו חפים מכל מה שידעה כבר והעדיפה שלא לדעת. הוא היה מספר מהראש, במבטא הזר שלו ועם פחות מדי מילות קישור, ותמיד היה בסיפור זאב, או באבה-יאגה שריחה כריח יער, סופות שלג נוראיות וילדים בלי מבוגר שישמור עליהם. אבל סיפוריו היו הטובים ביותר. היו גם הספרים, מהם קראו לה כל האחרים. לאלו אסור היה לשנות ולו אות בסיפור. כי כבר ידעה לקרוא ועקבה בעיניה אחרי היד המוליכה את הסיפור מעמוד לעמוד, ובין הציורים. הציורים היו המקום בו הסיפור המשיך הרבה אחרי המילים ואחרי שסגרו את הכריכה. לשם הייתה באה ויושבת כשהיא משעינה את הספר עם כריכתו הבלה מעט על ברכיה המורמות, בקצה המרפסת מתחת לעציץ הפילודנדרון. אבל הכי טובים היו הרגעים בהם אבא סיפר, והיה רק שלה.
והיא שכחה איך נחמץ ליבה בכל פעם מחדש, וציפתה. כי הוא היה יפה כל כך. והיא, בחושיה המחודדים הבינה שלעולם לא תהייה יפה כמותו. גם אמא לא הייתה יפה. אבל אמא הצליחה ללכוד את אבא. איך, לא ידעה. ומבלי דעת רחשה בה הקינאה. ועל אף הכול הצטערה עליו, כי במחשכי ביטנה היה הזמן נזיל ומהיר והיא כבר עזבה אותו והייתה לנערה ולאישה, הרחק ממנו. והיא ידעה שכוחו היה כרוך בקיומה, גם אם היו סביב עוד הרבה אנשים, חברים, משפחה, שכנים. אנשים שבאו ואמרו 'תראה, עשיתי כך וכך, מה אתה אומר' ואנשים שרצו ממנו עזרה וכאלו שחשדה כי אינם מביטים בו בעין יפה ואולי בזים לו ונשים שחיפשו את קרבתו, והוא אותן, אבל היא שנתנה בו עוצמה היולית. מטפיזית. מעבר למראהו, ולריחות שהיה גופו פולט, ולקולות ששמעה בחדרים אחרים. מעבר לכל שהיה ולא היה ביניהם, בחבלי דמיונה היה צעיר לעד, כמו בתמונות. ומסתורי ביופיו. והיא ידעה, משלב מסוים ידעה שככל שתעביר ידה על פניה מלמטה למעלה, כבר לא יהיה לה אף סולד. והיא נידונה לקיום חילוני, המוני, תחת אור שמש שטוח ובוהק, בלי שלג, ובלי ריח של יער.
אולי כבר אז חתרה אט אט הרחק מהשביל שנדמה כי על כל המבוגרים ללכת בו. לחלום בנתיביו ולהשתוקק אל המקומות שהוא מוליך אליהם. והיא השתוקקה, הו כן. אבל ערגתה מעולם לא השיקה לאותם דברים שקרו באמת. לא אל העולם של אבא ואמא, לא אל הידיים הגמלוניות שגיששו תחת חולצתה או לנערים או החיילים או האחרים, שטופי הלהט, שבלי לראותה ממש דחפו ודחקו בה אל פינות חשוכות, מיטות סתורות בחדרים מסריחים, גדושי מאפרות, שעל מזרוניהם הריחה מעשי גוף בגוף ללא שייר נשמה. ונדמה היה כי עליה לרצות ולו באחד מהם. תשוקתה הייתה שקופה מכל אלו, מתוחה אל עולמות רחוקים, שאין להם מראה, רק זמזום וריח.
וככל שנקף הזמן החווירו סיפורי השלג, ונחלש קול הזאבים. היא עזבה ולא שבה. לו היה מי שיזכיר לה כי פעם חשבה שבמחי ניתוח פלסטי קטן ישתנה הכול והיא תנתב עצמה חזרה אל עולמם ותמצא נוחם בחיקם, כמו כולם, הייתה לועגת לו ומתביישת. היא לימדה את עצמה לרחק אל חיים אחרים, אבל לא לפני בכיות מרובות וצער ענק וזיכרון האף שיכול היה אולי להיות לה, והגברים והבתים שריחם החמיץ את דמיונה, ולבסוף פלט אותה מאותם חיים שהלכו והצטמצמו כאילו הם חולפים לנגד עיניה במראה כשהיא מחליקה בכיוון הנגדי. אחרי שניתקה משם, והעזה שלא להביט לאחור, ומחקה את זיכרון הבת הנערצת, האם החיוורת, הנערה, האישה שלא שייכת. אחרי כל אלו, עדיין היה חקוק בגופה הצמא לאותה תנועת יד על פניה, מלמטה למעלה.