הַתְחָלָה חֲדָשָׁה

פַּעַם בְּשָׁבוּעַ אֲנִי מֻזְמָן לְחֶדֶר הַמְרָאוֹת הַהֲפוּכוֹת בַּמִּשְׂרָד.

מִתְבּוֹנֵן שָׁם בַּמִּלִּים שֶׁנֶּאֱמָרוֹת,

וְלֹא מְזַהֶה אֶת עַצְמִי.

לְעִתִּים מִכּוחַ הָאִינֶרְצִיָּה שֶׁל שֶׁטַּף הָרַעַל, נִסְחָף לְהָגֵן עָלָיו.

כָּל אֶחָד רָאוּי לְהֲגָנָה, גַּם יְצוּר מְתֹעָב שֶׁכָּזֶה.

לְעִתִּים שׁוֹתֵק, כִּי לֹא בָּאֱמֶת יוֹדֵעַ מִי הוּא וּמָה הָיָה רוֹצֶה לַעֲנוֹת עַכְשָׁיו בַּמְּקוֹמִי.

אַחֲרֵי שֶׁיּוֹצֵא מִשָּׁם, עוֹבֵר בַּשֵּׁירוּתִים לְהַשְׁתִּין.

אֲנִי שׁוֹלַחַת מַבָּט בַּמַּרְאָה לְתַקֵּן אֶת הָאִיפּוּר שֶׁנִּמְרַח,

עוֹצֶמֶת עֵינַיִים, נוֹשֶׁמֶת לְתוֹךְ עַצְמִי וְנִרְגַּעַת.