נדיה החולמת

נדיה הייתה חולמת סדרתית. מבחינת יצחק, בעלה, היא חולמת מאז ומתמיד, לרוב חלומות זוועה, חלומות אימה. את חלקם הגדול היא זוכרת, בוודאי בבוקר שאחרי, ואת חלקם – שנים!

יצחק, ששנתו קלה ביותר, שומע וזוכר, מצדו, את החלומות, לא שלו, של נדיה, כמו שהם נשמעים בזמן אמיתי. יצחק שומע מלמולים, לחישות, אנחות, יללות, בכי חנוק, צחוק, וכמה פעמים, פעמיים או שלוש, השם ישמור, שמע זעקות-שבר.

במקביל לחלק הווקאלי, נדיה הייתה מתפתלת, מתכווצת, מסתובבת במיטה לכאן ולכאן, בועטת, מגוננת על גופה בהנפות-ידיים, וכמה פעמים, פעמיים או שלוש, הלמה בו נדיה, ביצחק, באגרופיה. פעם אחת הכתה בגופו של יצחק, ועוד פעם אחת, תוך כדי פעולת-המלטות מתוקפיה, כך סיפרה, צנחה מהמיטה ונחבטה בכל צידה הימני.

יצחק, כאמור, היה מלווה דומם של כל הפעילות הלילית של נדיה. לא-פעם נאלץ להרגיעה בלחשושים רכים, בליטוף או בטפיחות קלות על כתפה. כמה פעמים, פעמיים או שלוש, נאלץ לחבקה, בחוזקה, אל גופו, כדי להחזירה למצב שינה, ופעם אחת, בלית-ברירה, נשכב במלוא כובדו על גופה, למשך כמה דקות, עד שהתעשתה.

באחד-החלומות, כך נדיה ספרה, היא שהתה במשרד, נניח – משרדה. והמשרד עומד בבדידותו בלב-לבו של שדה-שיבולים ענק. בעודה עושה את מלאכתה, מלאכה כלשהי, הבחינה בקבוצה, כולם לקוחותיה הידועים, כמאה איש ואשה, רכובים על סוסים, חרבות וכידונים בידיהם, והם מסתערים, תוך השמעת שאגות-קרב, לעברה, וככל שהיא בורחת אל מרחבי-שדה-השיבולים, כך הם הולכים ורבים, הולכים ומתקרבים. והנה הראשונים מקיפים אותה וחודי-הכידונים דוקרים את גופה. נדיה מנסה לגונן על עצמה, בידיה, ומתחננת על נפשה. ברור לה שסופה, מותה, קרב ובא.

בשלב זה יצחק, אשה-הטוב, בעמל רב, מצליח להעירה תוך שהוא מחבקה חיבוק חזק, מצמיד את זרועותיה אל גופה, ולוחש באזניה מילות-הרגעה בשפת-אמה.

בוקר אחד חזר יצחק משחיית-הבוקר שלו, בבריכה השכונתית. להפתעתו לא מצא את ארוחת-הבוקר, הממתינה לו דרך-קבע, לא בחדר-האוכל ולא במטבח. נדיה לא המתינה לו שם, ולא בחדר-השינה, ולא בשירותים... נדיה לא הייתה בבית.

יצחק היה מופתע ואפילו קצת מודאג. זה מעולם לא קרה. יצחק התלבט האם להמתין בסבלנות, שלא הייתה בו, או להתקשר למי מבני-המשפחה, אולי לצאת לסיור בשכונה... אללה יסתור...

כך חלפו כשעתיים. יצחק חש שהמחשבות משתקות אותו. מוחו כאילו חדל לתפקד, והמחשבות – הן כאילו נובעות ממוח חיצוני. אלמלא אחז השיתוק גם ברגליו, כבר היה מתרוצץ בהיסטריה ברחבי השכונה.

כמו הייתי אני – נדיה, חשב לעצמו...

ואז נכנסה נדיה וספרה, כלאחר-יד, שהפרשים הגיעו שוב והיא רכבה איתם לכאן ולכאן, וכשסיימו, ברוך-השם, החזירו אותה הביתה, עייפה אך מרוצה, והנה היא כאן.