רשימת שמות בעיתון

אריסטו הזקן טען פעם שכל הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו נוצר מקרביה של הפעולה. המעשה, תנועת השרירים. אפילו בהייה היא פעולה, שכן שרירי העין פועלים בעת המצמוץ ובתנועות האישונים לכאן ולכאן. שלא לדבר על הליכה, ריצה, הכאה, נשיקה.

רק במחשבה אין כל פעולה. בדמיון, שבו קורה הכל, אין צורך בהנעת שריר אחד. אפילו בשרירי הלב והריאות אין כל צורך. אפשר לדמיין גם בלי לחיות, אפשר לחשוב גם בלי להתקיים באמת.

אני תוהה על אילו פעולות אוכל לכתוב. צפייה בטלוויזיה, קריאה, כתיבה, לימוד, ריצה לשם ריצה בשעות החשכה. אילו מהפעולות יכולות לקדם את הסיפור שאני מספר לעצמי? דווקא הפעולות המקדמות ביותר, משנות החיים ביותר, למעשה אינן פעולות כלל. פעולת האבל. אין שריר לאבל שאפשר להניעו ומתוך כך להפריש איזה הורמון באיזו בלוטה במוח המאפשרת את ההתגברות על האבל. פעולת האושר, הסבל הפנימי, הדיכאון, ההחמצה, החרטה. כל אלו הן מחשבות, דמיונות בלבד. אין להן שריר. בסופו של דבר, אין צורך בכל זה, בכל הפעולה הזו. וגם אם כן, היא רק השוליים. השלב האחרון בתהליך שיש לו התחלה, מבוע, שורש. איני יודע בוודאות מהו הזרע או המעיין הנעלם ממנו נובעת הפעולה, אך מן הסתם, אינה כוללת מעורבות כלשהי של הגוף, אלא פנימה יותר ממנו, אל מעמקים שאי אפשר לחקור גם בעין מזויינת במיקרוסקופ.

על כל זה אני חושב כשאני עובר על רשימות שמיות שונות בירכתי העיתון. רשימות רבות יש שם, ובכולן אני אוהב לעיין. רשימות של חייבים, פושטי רגל, זוכים במרכז למכירת שלטי חוצות או להדפסת עלוני פרסום. אני אוהב לעבור באצבע על הטבלאות הדשנות, מלאות בנתונים, מספרי זהות, כתובות, שמות משפחה ושמות פרטיים, מצב ההסכם או פסק הדין – חלוט, דחוי, מבוטל. שם החייב, שם התובע, שם הזוכה, שמות השופטים. כל כך הרבה שמות. כל כך הרבה חיים מחיים שונים, שאיני מכיר וסביר להניח שגם לא אכיר. גם את כל השמות אין סביר להניח שאזכור. אפילו לא קמצוץ. אולי אחד או שניים בכל זאת ייכנסו, אם יהיו ייחודיים מספיק, או מוכרים מדי. מעניין אם הם מודעים לכך שהם מופיעים בעיתון. בכל זאת, להופיע בעיתון זה בדרך כלל כבוד לא מבוטל, אך לא ברשימות הללו. ברשימות הללו אתה או עשיר מנוול שזוכה במכרזים במרמה וללא צדק, או שאתה פועל מסכן, קשה יום, אולי אפילו חסר בית, שמפסיד עוד ועוד תביעות, פושט רגל ללא פרוטה. ייתכן שגם אינך יודע דבר על העיתון הזה, ועל מה שכתוב בו. אין דבר יותר נורא מאי-הידיעה ששמך מופיע בעיתון. כמו לחיות בלי לדעת שאתה צריך לחיות, למות בלא סיבה, להיות עצב או מאושר בלא תכלית. לאירועים כאלו יש תאריך תפוגה, והוא בדרך כלל קרוב מאוד. לכל פסק דין חלוט על פשיטת רגל יש זכייה במכרז המחכה באיזו פינה, ולכל עושר גדול ישנה תביעה גדולה מאוד הממתינה בעיקול הקרוב. אי-הידיעה הזו משמעה אי-ביטחון, חשש גדול המתלווה לכל פעולה של כרטיס האשראי. לכרטיס האשראי אין שרירים, ובכל זאת יש לו גוף, דק, המצליח להכיל את כל הכסף שנמצא בחשבון הבנק. ומה שיותר משונה, שהוא מצליח להכיל בקרבו גם סכום שלילי. וסכום שלילי זה כל כך כבד, עד שכרטיס האשראי לא מסוגל לעבור בחריץ הדק של הכספומט, או של מכונת הסליקה האוטומטית הקיימת כמעט בכל בית עסק המכבד את עצמו. ואז הקללה, הנאמרת רק במוח, כי אי אפשר לקלל כך לעיני כל, ובייחוד לעיני ילדים קטנים הנישאים בחיק הוריהם. ואז, אחרי כמה פעמים שזה קורה, הכעס מתחלף בציניות שיש בה דוק של עצב. אתה כבר לא מתבייש במצבך, אתה מקבל אותו באיזו מידה של הבנה, ומעדיף לצחוק על המצב מאשר לבכות ממנו, כי כבר בכית מספיק. אתה מתחיל לקרוא לכספומט - "כספומת", על שמך, כמצבת זיכרון לחיים הקודמים שחיית. חיים שבהם יכולת לקנות חבילת בוטנים בקיוסק מבלי לחשוב על ההשלכות, להוציא סתם כך שלוש מאות שקלים בשש שטרות, שתהיה הקצאה לתספורות הקרובות, אצל הספר שבעבר היה נותן עודף מחמישים והיום כבר לא.

הפעולות כבר לא חשובות במצב הזה. לא אצל אילנה ונונו, לא אצל דימיטרי גורחיקייב, לא אצל עדנאן אבו-אלהיג’א. רק לחשוב. הגלגל פועל על ריק. רק לדמיין. גם אני מדמיין, לא רק את חיי שלי, אלא גם את חייהם של אחרים, כאילו לא מספיקות לי תלאותיי שלי ושמחותיי.


נכתב על-ידי
בניה גוטליב
"תלוי על חוט הכמיהה"
הדף נקרא 80 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי