קפה ונשיקות בפה עם כרמל
איתי שקד
22 לנובמבר 2022
·
3 דקות קריאה, 542 מילים
נדלקתי על כרמל בפעם הראשונה שראיתי אותו. זה קרה בארטא נחלת בנימין, בקומה השניה, השוממה והריקה, של ניירות הציור, בצהריים של קיץ נידח אחד פעם, לאחר שיטוט אבוד ברחובות העיר. נכנסתי לחנות כדי לקנות עפרונות רישום חדשים וגליונות נייר, ובחור מהמם עמד בעמדת המכירה מאחורי הדלפק. שחום ואקזוטי, עם טי שרט וי לבנה שחשפה קצת מחזהו השעיר, גוף מוצק, פנים יפות ומתוקות, נחשול גואה של תאווה עסיסית פָּרַץ מתוך נפשי והימם אותי; פֶּרֶץ של תשוקה הומוסקסואלית, שעד לאותו רגע הייתה קבורה עמוק עמוק בארון.
***
לא ידעתי, מי הוא, כרמל החתיך, מה הוא, כרמל המסתורי, האם הוא בחור לטיני שעלה לארץ מדרום אמריקה? (ענפי דקלים מתנפנפים פרוע בקצה המסדרון, קופים ותוכים מרעישים בחלל החנות), האם הוא גבר מעורב צבע מארצות הברית? (רכיבה חופשית על סוסים ללא חולצה בשמש הטקסנית, רוח שורקת וכובע בוקרים), לא הבנתי, איך דבר מופלא שכזה ממעמקי היקום, סקסי כל כך, עומד מאחורי הדלפק בקומה השנייה של ארטא נחלת בנימין, ומתבונן בי במבט מבויש אך אמיץ. מבלי שהחלפנו מילה, הרגשתי שהמשיכה ביננו חזקה והדדית. ליבי דפק בפראות. אהבה ממבט ראשון.
***
כמובן שלא יכולתי לתרגם את הרגשות הגועשים האלה לשיחה. בגיל 20 עדיין הייתי ילד. הגראס שעישנתי בכמויות מסחריות הפך אותי לצרכן מופנם של החיים, פסיבי ורפה ללא שום יכולת ליצור או ליזום כל-דבר-שהו בחיי, וכרמל, שרק התחיל אז לעבוד בחנות, לא רצה לעשות לעצמו פדיחות, וגם לא ידע בכלל, בכל מקרה, אם אני הומו או לא. הוא בהה בי בעיניים גדולות ויכולתי לשמוע את ליבו נשבר.
***
"זה היה קשה," אמר לי כשישבנו לקפה ועוגה על המדרגות של בר השפגאט לפני כשבועיים. "נדלקתי עליך ממש. התרגשתי והשתוקקתי שתתחיל לדבר איתי, אבל זה לא קרה. ידעתי שאם לא נשוחח באותו רגע ייפרדו דרכינו לעד ולעולם לא אראה אותך שוב. ובאמת, שנים לקח לנו להיפגש מחדש."
אני מהנהן בהסכמה ומפרק עם המזלג את השפיץ של עוגת הגבינה. טעים מאד. אוורירי ומתוק.
"אבל כמו שאתה היית עמוק בארון ולא יכולת לדבר בחופשיות," כרמל לוקח פינה אחרת מהעוגה, "כך גם אני הייתי בארון בעצמי. לא היה לי אומץ להתחיל שיחה איתך, פחדתי שיגלו בעבודה שאני הומו, ויותר מכול, פחדתי שבגלל המבטא שלי תבין שאני ערבי, תיבהל ותברח".
אני לוגם מהאספרסו. "זה דווקא היה מושך אותי אליך יותר." אני מניח את הכוס על הצלוחית. "עבורי, המפגש היה רגע כל כך מתוק, שאני לא יודע אם בזמן אמת, הייתי מסוגל בכלל לענות לך, מרוב התרגשות. ובטח שלא היה מזיז לי, המבטא."
"באמת? פחדתי שתתחיל לדבר איתי, ואני אתקע, ואז עם המבטא, בכלל יהיה מביך. לכן לא אמרתי מילה. ארזתי לך את הניירות בדממה ונפרדתי ממך בלב כואב."
"הרגשתי בדיוק אותו הדבר. דווקא הערבית הייתה מסבירה לי בצורה סקסית מאד, מי ומה אתה. באותו רגע, לא ידעתי מה לחשוב. נראית לי כמו מאהב לטיני ממטריקס אחר לגמרי, ומרוב טרפת של תשוקה, לא הבנתי מה זה הסרט הזה, באמצע היום, באמצע החיים (!), במרכז ליבה של תל אביב. חשתי בניכור בינלאומי ולא הבנתי מה קורה. לא ידעתי עד כמה אנחנו קרובים".
"נראה לי עישנת משהו לפני כן," כרמל מחייך ומסיים את האספרסו שלו.
"זה גם נכון," אני שולח יד ומלטף אותו.
***
מחוץ לשפגאט הערב יורד על רחוב נחלת בנימין הסגור. נרות דולקים על השולחנות שסידרו על הכביש. בתוך הבר המלצר מעמעם את האורות וברקע מתנגנת מוסיקת להיטים של תחילת הערב.
אנחנו מתנשקים. טעם הקפה חזק בפה לשנינו. זה נחמד. אני אוהב את כרמל ושמח שבסופו של דבר הצלחנו להיפגש ולהתחבר, לאחר שנים בנפרד בנפתולי הכרך. אנחנו אוכלים מהעוגה ומתענגים על הרגע.