שכוח זכור שכוח

פעם חשבתי עליה כל דקה

אחר כך פעם ברבע שעה

ואז פתאום כל 15 שניות

ואז היא פתאום נעלמה ממחשבותיי כאילו, פוף.

לא זכרתי את גופה, מוצק כל כך ואם זאת גמיש ורך.

לא זכרתי את ריח האפרסק הבשל שהשאירה במסדרון דירת השותפים שלנו כשעברה אחרי שהתקלחה.

אפילו לא זכרתי איך ראיתי את קימורי שדיה מבעד לחולצת הפשתן שקנתה בסיני כל פעם שישבנו יחד על הספה וצפינו כל אחד בבדידותו בתוכנית כזאת או אחרת. 

אפילו שכחתי איך לילה אחד כשחזרנו כל אחד מעבודתו, נגעה בי במקרה, כמעט ללא כוונה אמיתית. לא הזזתי את היד ואז משכתי אותה אליי, ליבי דופק יודע שלא תהיה עוד פעם. אז בין הסדינים היא עטפה אותי ברגליה ונתנה לי את כולה ללילה אחד. נתנה לי להיות מחובר איתה. בתוכה. פתאום אחרי חודש עזבה לדירת שותפים אחרת ברמת גן, ונעלמה, בלי להסביר.

אני לא זוכר מזה כלום, באמת... גם לא כשאני נוסע בקו 61 לכיוון רמת גן. גם לא כשאני מסתובב בסנטר ליד שער חמש היכן שעבדה ואולי עדיין גם. אפילו לא כשאני שוכב במיטה וחושב עליה. לא זוכר אותה גם כשאני חוזר לסיני לאותה חושה שנפגשנו בה במקרה, ואז לאותו הרגע שהחלטנו לשכור ביחד דירה בתל אביב.

שכחתי אותה לגמרי. לא זוכר.

שכוח זכור שכוח