השתהות
שאי נפרדה מהחפצים האישיים שלה בהתבוננות בלבד, ונגעה רק באיזה צדף שהיה מונח על אחד המדפים. אין סיבה לארוז אותם; במקום שהיא חוזרת אליו אין שימוש בחפצים אנושיים. המידע שהיא אספה תועד לתוך גלולת-אור אותה היא הניחה בכיס. היא יצאה מהדירה וצעדה אל נקודת הסדק-עבר אליה היא תודרכה להגיע במקרה שמשהו במשימה ישתבש, שהייתה רחוקה ממקום מגוריה, שאי מעולם לא חשבה שהיא תגיע לשם. והנה היא הלכה בדיוק למקום ההוא, עוברת בדרך ליד עלה יבש, דורכת עליו, מתענגת על הרעש הכל כך ארצי הזה, צופר של משאית, גם כן ארצי מאוד, קצת פחות מענג, נורה נכבית מאחת המרפסות- וזה הצית אצלה זיכרון של חלום שחלמה לפני מאה שנה. זו הייתה הליכה ארוכה וכשהיא הגיעה לנקודת הסדק-עבר כבר עלה השחר. שאי נכנסה אל הנקודה, הקישה את הצירוף המוסכם – היא לא הייתה צריכה לעצום עיניים, אלא רק להחליט לא לראות – התכופפה מעט, היי זאת נוצה של כיחלי על האדמה, גלולת האור עדיין בכיס, הנה זה- שבריר שניה של בהק אותו היא לא ראתה, ואז היא פקחה את המוכנות לראייה בתזמון מושלם: לידה עמדו החוקרים מטעם הפלאנטה ממנה נשלחה. "ברוכה השבה, הסוכנת שאי." והגלולה ריחפה מהכיס שלה ונחתה בתופסן של אחד החוקרים.
"לא יכולתי..." היא אמרה, בשפה ארצית. ואז חזרה על עצמה: "לא יכולתי" בשפת לידתה וההקלה בקולה הייתה נוכחת.