האבא של עדן

היא הודיעה לי שהיא עוזבת,

אפילו לא ביקשה את הדירה. 

ארזה שתי מזוודות והלכה. 

את הספרים, היא השאירה.

את האלבומים והתמונות, היא השאירה.

רק את הבגדים ואת עדן היא לקחה.

ואני מסתובב בין החדרים המלאים עדיין בריח תינוקלין, ומחכה.

לדפיקה החלושה שלו בדלת,

לקולו התינוקי: "אבא, אתה אוהב אותי?"

הייתי הופך עבורו את היום והלילה,

רק שיחזור.

הייתי נוטש את המשרד, 

את הלקוחות, 

את הפגישות, 

את המחשב, 

ומגיע.

יום יום, ראשון הייתי מגיע אל הגן.

שלא יחכה שם אחרון, נשכח.

הייתי מסכים שיאכל ג'אנק בכל ערב,

רק שאוכל לבהות בו מעבר לשולחן בפינת האוכל היתומה.

הייתי מכריז שמהיום רק אני מקלח אותו, ושר לו שירים מצחיקים.

הייתי דוהר איתו על כתפיי כדי שיצחק עוד לפני שהיה מבקש בכלל.

הייתי סוגר את הנייד עוד במעלית, שיתפוצצו כולם.

אני האבא של עדן עכשיו.