זה הכל נפלא.

יש רגעים שבהם הפרספקטיבה שלי משתנה בבת אחת.

מרגע אחד שבו הכל כבד, מעיק, קשה ומלחיץ, לרגע חדש שבו הכל בעצם בסדר גמור. אפילו נפלא. באמת שאין לי מושג איך הדברים משתנים פתאום. איך הכובד המעיק הופך לקלילות משמחת. לתקווה. אפילו לציפייה למה שמחכה עדיין. 
למה שעוד צריך לקרות ולמה שעוד יש לעשות. משהו משתנה בתוכי ברגע. מתג כלשהו עובר למצב שונה. ממצב כבוי למצב דלוק.

כבר שנים שאני מנסה להבין איפה המתג הזה. איך אפשר להדליק אותו באופן רצוני ולא סתם במקרה? 
איך אפשר שהמצב הכבוי יהיה תמיד "לא פעיל. אנא פנה למנהל המערכת."?

אני מניח שזה לא באמת אפשרי. איזון זה דבר חמקמק. רגע כאן ורגע נעלם. 
אולי זה המסע האמיתי. אולי זאת הדרך להארה, לתובנה. להמשיך לחפש את המתג ההוא. 
האדם שאני כשהמתג במצב הנכון הוא מי שאני רוצה להיות.
הרגשות הן עכשיו לא שיטפון שמטביע אותי. הן גל שאני גולש עליו. 
הן העדשה שבעדה אני רואה את כל הטוב בעולם. 
את היופי שצפון בכל דבר. 
במצב הזה אין מי שישבור אותי. אין מי שיוריד אותי. אני חשוף ואני מתרגש אבל זה בסדר. אין לי אויבים. אני חופשי.

הבוקר עמדתי בתחנת האוטובוס. זה המצב לאחרונה. אני עומד בתחנות אוטובוס וממתין. הבוקר ירד קצת גשם לפני שיצאתי, והעננים זזו להם בממלכתיות ממקום למקום כדי להיות הוגנים ולשחרר קצת גשם לכולם. כשהטפטוף התחיל להתחזק נעצר לידי ג'יפ טויוטה עם פנצ'ר. הנהג יצא לאיטו ובחן את המצב. היה ברור שחלופי אין לו. 
הוא ניסה את אחת הפחיות האלו שעד היום אין לי מושג מה הן עושות חוץ מלהוציא קצף גילוח. גם זה לא עבד. הפחית באמת הוציאה קצף גילוח, אבל את הגלגל זה לא סידר.

הטפטוף התחזק בינתיים ועבר לדרגת גשם ממשי.

אחרי שנייה הנהג כבר עמד איתי מתחת לגג התחנה. הוא לא כעס ולא התעצבן, הוא פשוט חשב מה לעשות עכשיו.
"זה לא עבד?" שאלתי.
"לא," הוא ענה "הגלגל קרוע."
"זה נראה כאילו קרה לך משהו לא טוב עכשיו," אמרתי, "אבל אני בטוח שזה בעצם משהו טוב."
לא הזכרתי את אלוהים. מאיפה לי שהוא באמת אחראי לזה?
"אתה צודק," הוא אמר, "אתה צודק." וחייך.
אחרי דקה האוטובוס הגיע. איחלתי לאיש בהצלחה ויום טוב ועליתי עליו, מטפטף קצת.

'חכם זן אחד טייל להנאתו בשוק ושמע שיחה בין מוכר ללקוחה מדוכן דגים לא רחוק.
"תן לי את הדג הכי יפה שלך," ביקשה הלקוחה.
"כל הדגים שלי יפים," ענה המוכר ברצינות.
חכם הזן שמע זאת, והפך מואר.'

הכל יפה. צריך רק להבחין בכך. כשהמתג שלי במצב הנכון זה קורה ללא קושי. כשהמתג במצב ההפוך הכל איום ונורא וקודר.
כל דבר קטן שקורה הוא טרגי, והתקווה נעלמת ולא נראה שתחזור.

אז איך? איך אפשר לשמר את זה? למה צריך ליפול בכל פעם לאותו בור רק כדי לזנק ממנו מחייך אחר כך?

כי טוב ללא רע הוא חסר משמעות. כי מאבק ללא הגשמה הוא מיותר.
כי יש איזון שאפשר להשיג וצריך לחתור אליו ולהאמין שהוא קיים,
וזה הטעם בחיים האלה. לא קוקה קולה.

כי בעצם, זה הכל נפלא.