האישה מעין דור

הם נדחקו לביתי, על פניהם החיוורות אפלת הלילה הקר. לקחתי את מעיליהם והושבתי אותם על המיטה. מזגתי להם תה. הם ישבו דוממים זמן מה. 

כשאמרו את שם המנוח, זיהיתי את מנהיגם מבין השלושה. היה זה ראש הממשלה.

שבר אדם, זקן ותשוש. עיניו היו נפולות, שקועת בכריות כהות. ובכל זאת נסוגתי בבהלה, כפותיי מכסות על פי. זעקה אילמת מילאה את החדר.

"אל תפחדי," מלמל, ידיו נפסקו לקבל. תחושה של חובה הדריכה אותי. אחר כך באו גם רחמים, עלי ועליו, כשסיפרתי לו, לבקשתו, את צרותיי. הוא כאב את כאבי ודיבר על טעויות שנעשו.

אחר כך ניגשתי למלאכה, החלפתי בגדים והעליתי את האבוקות. המתנתי.

גופי החל להתמלאות ברוח סערה. נבהלתי. אני לא רגילה ברוח כזאת. בדרך כלל אני מעלה את אביו של זה או את אמה של זו, אנשים פשוטים ונרפים. את מה שלא קיבלו ממתיהם כשהיו חיים ובמלוא כוחם, הם מבקשים עתה כשהם אינם. שאלותיהם קטנות: ענייני ירושה, תככי עניים, גילויי עריות.

"את מי את רואה?" שאל אותי ראש הממשלה. לא הספקתי לסיים את דברי, ודבריו של הזקן רעמו מתוך גרוני, עמוקים וקורעי לב, "למה אתה מטריד אותי?"

"סלח לי," ביקש ראש הממשלה ונפל על ברכיו, "אבל כולם עזבו אותי." עיניו נמלאו דמעות. ידו אחזה בשמלתי.

"מחר," אמר הזקן, ודמעה נשרה על לחי, "צבאך מתפזר לרוח, ואתה ובניך עמי."

הזקן פנה בי והלך, גורר את גופי אחריו. בבעתה משך ראש הממשלה את שמלתי ועשה בה קריעה.

מיד התנצל, אחר כך התמוטט על פניו. עוזריו עטו עליו והפכו את גופו הכבד בקושי רב. אני יצאתי מהחדר. נעשיתי קרה כגוויה.

כשחזרתי, עדיין רועדת, כבר הקימו העוזרים את ראש הממשלה והיטיבו את תסרוקתו. הפצרתי בו שיאכל משהו. גם עוזריו הפצירו בו, ולבסוף הוא נענה ואכל מעט מהלחם. השלושה יצאו מביתי עם אור ראשון ונעלמו בערפילי הבוקר. נעלתי את הדלת אחריהם.

בערב דלתי נפרצה ואני נלקחתי אל המרתפים. שם איבדתי את תחושת הזמן. חלפו ימים או חודשים, אינני יודעת, עד שהשלום הושב. גם נודע לי שראש הממשלה, למרות הכל, ניצח במלחמה. צבאו גבר על אויביו ורמס אותם לעפר. אויביו "החיצוניים והפנימיים," כפי שהודגש במשדר הטלוויזיה שהוכרחנו לראות.