שולמן על שולחן הניתוחים

״כן, זו בעיה נוירולוגית״ אמר הפרופסור וסימן לאסיסטנט. האסיסטנט החזיר את מכסה המוח למקום והתחיל לתפור. ״אני אבוא עוד כמה דקות ונדבר״ הוסיף ויצא מהחדר. שולמן ניסה לתפוס קשר עין עם האסיסטנט ״אתה… אתה… אתה… אתה… יודע מה קורה?״ שאל. ״אדוני,״ אמר האסיסטנט ״אתה מקבל את הטיפול הטוב ביותר. הפרופסור הוא, כמו שכבר בטח שמעת, אחד החוקרים הנחשבים ביותר בתחומו, לא רק בארץ - אפילו בעולם! המאמרים שפרסם... המחקרים... הוא בכלל עושה טובה שהוא ממשיך לנתח בעצמו. מנהל בית-החולים התחנן בפניו שישאר רק במחקר ויפסיק לבדוק מטופלים אבל הוא בשלו. אתה תהיה בסדר גמור.״ אח״כ עצר לרגע לחשוב על מה שאמר ולחפש מילים חדשות ״אתה בטוח תקבל את הטוב ביותר שלמדע יש להציע לך.״

כעבור כמה דקות נפתחה הדלת והפרופסור הציץ פנימה ״סגרת?״. ״כן, סגור ונצור המפקד.״ האסיסטנט ענה. הפרופסור דחף את הדלת ונכנס פנימה עם כוס קפה שאדים עלו ממנה והתיישב על כסא המנתחים. הוא תפח לאסיסטנט על הכתף ואמר ״תוכל להשאיר אותנו לבד?״. האסיסטנט יצא מהחדר. הפרופסור הביט לשולמן בעיניים, התמהמה לרגע ואמר ״כמה זמן אנחנו מכירים?״

״זו פעם ראשונה שאני אצלך, דוקטור״

״כן, כן - אני יודע את זה. וזה בדיוק העניין - אתם הפציינטים חושבים שאתם מיוחדים אבל אני מכיר בני-אדם ואתה בן-אדם אז כמו שאומרים, אתה מכיר אחד - אתה מכיר את כולם. זה נכון שכולנו שונים - יש כאלו שאוהבים לפת ויש כאלו שלא. אני נגיד אוהב מאד קפה ואשתי בנאדם של תה צמחים אבל בני-אדם הם בגדול אותו הדבר. כמובן שללמוד ולהכיר בן-אדם אחד זו כבר אומנות אבל אני עוסק באומנות הזו כבר יותר מארבעים שנה. אומנות זו מילה לא טובה. מחקר - מדובר במחקר! אני אומר את זה כי אין מקום לשטויות סובייקטיביות במה שאני עוסק בו. מדובר במדע. מאה אחוז מדע. מחקר, קריאה של מאות, אלפי מאמרים. במקרה שלי בוודאי כבר הגעתי לרבבות. צפייה בהמוני מקרים ולמידת כל פרט קטן ואפשרי במוח האדם. ואני, אני עשיתי את כל זה.״

״דוקטור, דוקטור - תעזור לי, מה יש לי?״ שולמן אמר והתחיל לבכות

״הי, הי! אל תעשה תנועות חדות, הרגע תפרנו לך את המכסה של המוח - אסור לך לזעזע אותו יותר מדי. תחכה עם הדמעות עוד כמה ימים.״ אמר הפרופסור וכשראה ששולמן ממשיך לייבב נעמד וצעק ״אני פוקד עלייך! חדל דמעות! תפסיק תיכף ומיד!״

שולמן ההמום הפסיק לבכות והביט בו.

״דוקטור, החיים האלו יקרים לי - אני חייב לדעת… מה יש לי? כמה זמן נשאר לי?״

״הו, זה יותר טוב. עכשיו, ההגיון מדבר ולא הילד שחטף מכות ועדיין מרגיש קטן ומסכן. תשמור על קור-רוח, אתה תצטרך אותו עם מה שאני עומד להגיד לך. קח.״ הוא לקח ממחטה משולחן המנתחים והוסיף ״עכשיו אני הולך לנגב לך את הדמעות, אם יש לך נזלת אתה תקנח אותה בנייר ביד שלי. לא זה לא מגעיל אותי, זה הליך רפואי במקרה שלך ואתה תעשה את זה לאט מאד כדי לא לפגוע בראש הזה שלך.״ הוא ניגב לו את הדמעות ובמשך דקה ארוכה בנשיפות איטיות שולמן פינה את הנזלת שעמדה באפו אל תוך הממחטה שהחזיק הפרופסור. כשסיים, הפרופסור חייך, אמר לו ״ילד טוב״, זרק את הממחטה לפח, ניגש לשטוף את הידיים בכיור וחזר להתיישב על הכסא.

״שולמן, אין דרך פשוטה לבשר לבן-אדם דבר כזה, בוודאי לי שכל המדע עומד לרשותי ואחרי כל הבדיקות שעשינו לך. ה MRI, הultrasound, הCT ובדיקות הנוזלים המקיפות שעברת. כי האמירה שלי היא מדוייקת ומנומקת. אתה רוצה אולי לקרוא לאשתך?״

״דוקטור, אני אדם בוגר ועומד ברשות עצמי. בוא נסיים עם העינוי הזה. תגיד לי, למען השם - מה יש לי.״

״ובכן, כל הבדיקות מאשרות את מה שחשדתי בו מראש -

אתה פשוט אידיוט.״