כיפור

בשישי באוקטובר 1973 כבר הייתי במילואים.

אני מאמין שהרווחנו אותה ביושר, את מלחמת יום כיפורים.

היינו כל כך מלאי אופוריה ומתפוצצים מעצמה אחרי מלחמת ששת הימים. ובין המאניה של ששת הימים לדיפרסיה שלאחר מלחמת יום כיפור, לקתה החברה הישראלית במאניה דיפרסיה. ומאז כך אנו נראים, מאניה דיפרסים. אבל גם וולגרים, אלימים, ברוטליים ובה בעת בטוחים שאנחנו אור לגויים.

אחר כך הגיע סאדאת ובגין אמר "נו מור וור נו מור בלדשד", וסאדאת צחק ביחד עם מנחם בגין וגולדה, ואנחנו בכינו מאושר ומהמקטרת שהייתה תקועה בפני הגרניט היפים שלו. ואחרי לכתו של סאדאת, אייבי נתן אמר את המשפט הזה של בגין ברדיו קול השלום לפני ששם את הפלטרס ונט קינג קול, בשעת בין הערביים, ואנחנו היינו צעירים וראינו מנהיג ערבי שלימד אותנו איך צריך להראות אור לגויים.

אבל אנחנו לא למדנו... לא למדנו כלום.

ועכשיו בא תמיד קטע פלאשבק כמו קיא שגואה מבפנים - כי קרה מה שקרה. והבית השלישי נפל פתאום בבת אחת על ראשו הזחוח של גנרל דיין, שמאז הניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים ניפח את האגו הלאומי של כולנו עד שהוא התפוצץ לנו בפנים כמו בלון שנופח יותר מדי.

אחר כך נהרגו הרבה אנשים צעירים, ביניהם הרבה מאוד חברים טובים שלי וגם כאלה שלא היו חברים וגם המון שלא הכרתי. וכשנגמר הכל חזרנו כבויים הביתה, וארנון לפיד כתב את ''הזמנה לבכי'' השורט שלו ואנחנו בכינו דּוּדִים. והיו המון הלוויות. המון. והברושים שבכניסה לבית הקברות ספרו את אלה שבאים ואת אלה שיוצאים ואת אלה שיחזרו עוד מעט על מנת להישאר.

ארבעה ברושים היו ליד בית הקברות. בחלוף השנים הם נכרתו ופינו מקומם לכביש. היום רק הנוף זוכר אותם…ונישאר גם השיר הזה שנכתב לסכם את יבבת הימים הרעים ההם. ועכשיו גם הוא נותר כמו עץ גדוע בתוך הנוף של הזיכרון שלי שמבקש רק לשכוח ואיננו יכול לעזאזל...

כיפור

אֶחָד אֶחָד נֶעֱרָמִים 

עַכְשָׁו הַשִּׁירִים שֶׁכָּתַבְתָּ

כְּמַצֵּבוֹת בְּבֵית הָעוֹלָם.

בֵּין עַרְעָרִים מְאֻבָּקִים

וּפִרְחֵי אַמְנוֹן וְתָמָר

יַלְבִּין לְהֶרֶף עַיִן

זֵכֶר הָאָדָם

וְכַחֲלוֹם יָעוּף.

וְהַבְּרוֹשִׁים בְּשׁוּרָה

יְרֻקָּה וְחַדָּה כַּתַּעַר

יִנְשֶּׁבוּ בְּדוּמִיַּת הַקַּיִץ

שֵׁמוֹת שֶׁהָיוּ כָּאן לְרֶגַע

וְיִפְרְחוּ כְּאָבָק יָבֵשׁ

בַּאֲוִיר הַשָׁקוּף.

טקסט רץ, התוכן של הדף