הזדככות

צחנה של אשכים מיוזעים ופי טבעת שלא נוקה עד תום הכה באפה, שעה שדחף את הראש שלה בין רגליו.

מטומטמת שאת! הוא לא הביא אותך כדי לשמוע מוסיקה, או לנהל שיחה. 

כשלקח אותה למיטה, כשהיא מטושטשת, פלטה שהיא במחזור. 

"לא משנה", אמר, ודחף לה את הראש בכוח לעבר מבושיו. 

היא הבינה מה מצופה ממנה, אבל רק רצתה לברוח משם ולא ידעה איך.

היא אפילו לא ידעה איפה היא. כלומר, היא ידעה שהיא בבית כלשהו בשכונה בירושלים ושחושך בחוץ. היא לא זכרה הרבה. אחרי הכוס הרביעית של גלן מוריי על הבר, הרגישה כמו בובת חוטים, שכל מה שנותר היה להפעיל אותה. 

מה קרה לפני שמצאה את עצמה בין הירכיים השעירות האלה?

כן, נזכרה. היא הייתה בפאב ה"גלאסנוסט" במגרש הרוסים, עם סימה ומיקה. זאת הייתה יציאת מלצריות, אחרי משמרת ארוכה בלובי של בית המלון 'פרדייז'. כיוון שדיברה אנגלית שוטפת והייתה נעימת מראה, נבחרה לעבוד בלובי, עם ה"שוות" האחרות. עבודה מועדפת של אחרי צבא. הוא היה על הבר, איש מבוגר עם שער בלונדיני שופע ומבטא זר ומסקרן. הוא לכד אותה במבטו והיא, מונעת מכוח של שדים קדמונים, לא חשבה לסרב. 

אם מיקה או סימה היו יושבות איפה שהיא ישבה, עם הפנים אל הבר, 

זו הייתה יכולה להיות כל אחת מהן. זה הכול שאלה של מיקום ונקודת מבט. 

הבטן שלה התהפכה. ארוחת הערב טיפסה מהבטן במעלה הגרון. 

יד משכה בשערות שלה.

"תמצצי".

היא פתחה את הפה והכניסה את הצינור, מנתקת בראשה את בלוטות הטעם והריח.

לא! הן לא היו מגיבות למבט מהאיש הזה. הן גם לא היו מוצאות את עצמן איפה שהיא עכשיו, 'זו אני'. 

היא פה בגללה, והדרך היחידה שלה לצאת משם, הייתה לספק את רצונו. 

אצבעות תפסו את השערות שלה, מרימות את הראש, מעלה-ומטה, בקצב משפיל ומתגבר.

'אנשוך אותו, כמו חיה שנושכת את כף הרגל שלה כדי לצאת ממלכודת. אולי זה מה שאני צריכה לעשות, ביס אחד יספיק'. כמעט ויכלה לטעום דם בפיה.

ואז הוא גנח והתרוקן. 

השילוב של האלכוהול והחיכוך בגרון העלו את תכולת קיבתה מהוושט אל הפה. היא התרוממה מיד, ידה האחת כיסתה את פיה, ובידה השנייה גיששה בחושך אחרי מתג אור שיכוון אותה לשירותים. היא לא הספיקה להגיע אל האסלה, וריססה בקיא את כל חדר השירותים. רק האסלה נותרה נקייה. 

אחרי ששטפה את הפנים בכיור הרימה את ראשה להביט במראה. שער סתור, פנים סמוקות ועיניים אדומות, מעוטרות בנזילות שחורות של מסקרה. 

היא הסבה מבטה מהמראה והתבוננה סביבה. ארונות הפורמייקה הלבנים, מושב האסלה, וילון המקלחת הפרחוני – כולם הוכתמו בארוחת ערב של מלון שלושה כוכבים ווויסקי זול. 

מתוך מבוכה וחינוך מתוקן, התכופפה על הברכיים והחלה לנקות עם נייר טואלט את הקיא. 

"את בסדר?" שאל בקול צרוד.

"כן, כן, לגמרי", השיבה והחלה לנקות מהר יותר, מפחד שיקום ויראה ויכעס. 

"יש כסף על השידה בכניסה, קחי לך למונית".

"תודה", היא ענתה בקול רפה והתרוממה באחת מן הרצפה, מחליטה ברגע אחד לקום וללכת משם. 

היא צעדה על קצות האצבעות, מגששת בחושך אחר בגדיה. הוא ישן על הבטן, פניו שקועות בתוך הכרית ושערו הזהוב מסתיר את פניו. קולות נחירה קלים עלו מכיוונו. היא יצאה מחדר השינה אל הכניסה. עשרים שקלים חיכו לה, והלוואי ולא הייתה זקוקה להם, אבל הטיפים של אותו ערב נותרו בבר. 

היא ירדה בחושך במדרגות הבניין הישן, ויצאה אל סוף החושך של תחילת בוקר ירושלמי. כעת, בחוץ, זיהתה שהיא בשכונת רחביה והתחילה לצעוד לכיוון רחוב עזה, שם זכרה שיש תחנת מוניות. בזמן שצעדה, הרהרה בשמש שתתעורר מתי שמתחשק לה, או שאולי גם לה יש מחויבויות שאין לברוח מהן. כמה מדכא, חשבה, שהשמש שעדיין מנמנמת לא יודעת את האתגר העומד לפניה, יום חורף נוסף.

היום היא תהיה חיוורת, וכל ניסיונותיה לשלוח קרניים של אור יכשלו. משמרת הצניעות של העבים תכסה את ערוותה המחממת ובני אדם יקראו לה שמש שקרנית. אבל היא חייבת, או אולי לא. אולי היא בוחרת לזרוח כל בוקר, אולי כי אלוהים פוקד עליה, אולי כי אף פעם לא חשבה שאפשר אחרת.

גופה רעד מקור והשטר שקיבלה שרף בכיס מכנסיה. ככל שניסתה להפסיק לחשוב עליו, כך גדלה הבערה בגופה. היא צעדה במעלה הרחוב, חולפת על פני הירקן שפירק ארגזי ירקות מתוך משאית, הלאה לכיוון רחוב בלפור. שם בצומת, ליד המסעדה שהתפוצצה, עמדה מונית מותנעת ובתוכה נהג אפוף עשן.

"צריכה מונית?" שאל בקול חרוך של בוקר וסיגריות.

"כמה לקריית יובל?" 

"ארבעים שקל".

"יש לי רק עשרים".

הנהג פרץ בצחוק.

"נראה לך שיש היום משהו שאפשר לקנות בעשרים שקל?"