דימה

דימה חוזר הביתה אחרי יום ארוך בבית החולים. נהמת המקום הולכת ומתרחקת מאחורי גבו. הוא צועד נינוח, עייף, אחרי יום עבודה שנכנס אל תוך הלילה. אין לו מכונית, הוא צועד רגלי. היו לו אופנים אבל אלה נגנבו יום אחד, ממש תחת אפו של השומר והוא לא טרח לרכוש חדשים. טובה לו ההליכה הביתה. העולם סביבו מתנועע בקצב לקול רעשים וצפירות וצלילים ומנגינות. מכוניות נהוגות בידי נהגים חסרי זהות חולפות לצידו. איש לא מנופף לו לשלום מתוכן. וזה בסדר, הוא רוצה לשמור על האנונימיות שלו. הוא יגיע הביתה, יזרוק את הבגדים עם ריח בית החולים לסל הכביסה, אחר כך יתקין לו משהו קטן לאכול, ישב קצת מול המחשב, יחפש אהבה, אולי ימצא, ואחר כך יפרוש לישון.

אם היו שואלים אותו, הבחירה להיות רופא לא היתה הבחירה הראשונה שלו. זה לא היה חלום, זה לא מה שהוא רצה לעשות "לכשיהיה גדול". חלומות לחוד ומציאות. לפעמים כשהוא נכנס הביתה ולא מאוחר מדי, הוא יושב עם הגיטרה, מנגן ונזכר בחברים שלו. לפעמים הוא תוהה אם כולם הלכו כמוהו, או שלפחות אחד מהם הלך עם מה שצריך כדי להגשים חלום במקום ללכת עם "מה שצריך לעשות" . הוא נזכר איך טרם עליתם לארץ, החבורה העליזה היתה מתכנסת במרתף הבית מאחורי מפעל הסוכר הנטוש ברובע ויבורג היכן שהתגוררו בלנינגרד היפה ואיך היו מעשנים ומנגנים ושותים עד כלות החושים וודקה תוצרת בית שהצליחו תמיד להשיג, ובכלל לא חולמים חלומות, שרים שירים של ויסוצקי בקול ניחר ממש כמו המקור, פשוט חיים את הרגע, נטולי דאגות ורסן, נערים.

דימה גדל עם סבתא שלו. אביו היה מפקד צוללת גרעינית שהיה מגיע פעם בשנה לבקר, מחבק את דימה הקטן, כמו דוד, לא כמו אבא. תמיד החיבוק מלווה בחבילה קטנה המכילה צעצוע כלשהו , פעם טרקטור, פעם מטוס קטן ואפילו פעם דגם של צוללת. אחר כך, אביו היה נוסע שוב לימים וחודשים ארוכים. עד שנעלם לבלי שוב, והפעם לא לתוך בטן הצוללת אלא אל בטן האדמה שלקחה אותו לחיקה הקר כשהיה בן 45 אחרי שנכנע לסרטן שאכל בגופו כמו חיה מורעבת. אימו של דימה, שהיתה מהנדסת מוערכת, ניהלה את מחלקת מנועי הטרקטורים במפעל קירוב המפורסם והיתה עסוקה מעל הראש. עקב עבודתה, היתה נוסעת ברחבי ברית המועצות וקרה שלא ראתה את בנה במשך חצי שנה ויותר.

בשנותיו הראשונות דימה כלל לא דיבר. ניכר היה שהוא מבין מה שאמרו לו, אך הוא לא דיבר. סבתו שאצלה הופקד, הלכה עימו ממומחה למומחה, חלקם  הגדול בעלי ארשת מפחידה עבור ילד רך בשנים. המומחים, תמיד ישובים בחלוק לבן מאחורי שולחנות עץ כבדים בחדרים עגומים שקירותיהם החשופים צבועים בצבע ירקרק או אפור. על קירות חדרם היו תלויות שתי תמונות ,אחת של סטאלין והשניה של ברז'נייב, תמיד לצידו של שעון חסר חן שמתקתק בזעף, כמו תא כלא שסבתו בעלת הכוונות הטובות הביאה אותו לשם והנה הוא תחת עינו המתבוננת של המומחה "החוקר". המומחים היו מנסים לדובב את הילד לדבר, אבל הוא רק חיפש במבטו את חלון החדר על מנת להמריא ממנו החוצה. לפעמים היה דואה עם העננים החולפים, או מטפס על עץ לבנה גבוה שהיה נופו של חלון אחר, פעם אפילו צחק כשראה יונה יושבת על פסל ראשו הקירח של לנין המוצב בפארק שלמטה, וקרה יותר מפעם אחת שהצליח להבחין בלהקת אווזי בר נודדים ,לפרוס כנפים עמם ולעוף אל מחוץ לחדר.

יוצאת דופן היתה מומחית אחת בשם סבטה פונומריובה, שאת קירות חדרה עיטרו חוץ מתמונותיהם הקודרות של המנהיגים , גם שתי תמונות של סוסים דוהרים , סוס אחד בעל פרווה כסופה ורעמה אפורה דוהר במה שנראה כמו חורשה ואחר, פרוותו חומה ומבריקה בשדה רחב ידיים מוצף שמש. לסבטה פונומריובה היו ידיים רכות וחמות והיה לה ריח נעים של בושם ועוגיות. דימה לפעמים דמיין שהיא אמא שלו בעצם ורק ניתן למשמרת על ידי אותה סבטה לאימו  וסבתו, עד ליום שתחזור ותאסוף אותו.

המומחים רשמו את רשימותיהם, שאלו את דימה הקטן שאלות שנותרו ללא מענה, אך לאיש מהם לא היה פתרון לתעלומה ומרפא לקולו האילם. אך יום אחד, כשהיה בן חמש וקצת ונשאלה השאלה אם יוכל להשתלב בבית הספר, קרא לסבתו מפינת האוכל וביקש עוד מנה של מרק.

סבתו יוליה סמסונובה קגן, היתה אישה חזקה בעלת כפות ידיים עצומות. היא עצמה עברה תלאות רבות אך בדרך לא דרך הצליחה להנצל מגחמותיהן המרושעות של לנין, סטאלין והיטלר ואף זכתה  בתושיתה הרבה ובתחבולות מסמרות שיער להציל את שני ילדיה, אימו של דימה ודודו טוליק שחי עתה בשוודיה. היא היתה מכינה מרק שצבעו היה חום עשיר,תמיד פיסת בשר צפה בו, תפוחי אדמה שקועים בו ופרוסת לחם כהה וכבד נטבלה בו.

חלפו מספר שנים אחרי שהתאלמנה אימו, כשגמלה בה ההחלטה לעלות לישראל. חברים וקרובים רחוקים עלו לארץ, תיארו את השמש ואת הים במכתבים שלפעמים לקח  להם זמן רב להגיע מרגע שנשלחו וקימצו במילים על מרכז הקליטה הקודר בלב אשדוד. היא חיפשה עתיד טוב יותר עבור בנה ואולי מקום בטוח יותר. בכל זאת הם היו יהודים והיה מי שטרח מדי פעם להזכיר להם את זה. זאת גם היתה אפשרות לצאת ולראות את העולם הגדול, לא דרך מגזינים וחבילות שהגיעו בדרך לא דרך מאמריקה, אלא חיים של חופש. דימה הורשה לקחת את הגיטרה שלו ונאלץ להשאיר את הפסנתר העתיק שעבר במשפחת אביו בירושה. בתחילה התגוררו במרכז הקליטה באשדוד, מבנה בטון חשוף שמבחוץ נתן היה לחשוב שמדובר בסוג של בית סוהר. אמו המהנדסת התקשתה עם קניית השפה העברית והתקשתה למצוא עבודה ולבסוף הפכה פועלת ייצור פשוטה במפעל לדלתות פלדה. סבתו מצאה את מקומה על הספה בסלון ופגשה קשישות בנות גילה, כולן אלמנות, על הספסל בגן הציבורי הקטן שליד מרכז הקליטה אתן היתה משוחחת בשפתה, פוכרת אצבעות מעוותות  פרקים. דימה מצא מיד חברים חדשים, אנדרי, אלכס ולנה. בשונה משנות ילדותו האילמות, למד מהר את השפה העברית והיה תלמיד לא רע בבית הספר. אחר כך עבר לבית ספר לאומנויות בתל אביב וניגן שם שעות ארוכות. כשבגרו, אלכס היפה שלח יד בנפשו, לנה חזרה לרוסיה ואנדרי התחתן עם בחורה ממוצא עיראקי והתגרש כעבור מספר שנים, מותיר ילד יפה תואר שאיתו ניתק את הקשר. כשסיים את שירותו הצבאי בשריון, היה ברור לדימה שלא יוכל להמשיך כמוסיקאי, אין בזה פרנסה והוא ידע שעליו לתמוך באמו וסבתו. נרשם והתקבל ללימודי רפואה וחייך את פניה העייפים של אמו. דימה מתגעגע לפסנתר שלו וחושב לקנות אחד לעצמו.

לקראת סוף הערב צוות מד"א מביא אשה מבוגרת מבית אבות נוה שמחה. האשה דוברת רוסית, שמיעתה ירודה והיא ממלמלת מילים שאיש לא מבין. חשש לשבץ, אולי דימנציה מתקדמת, מצבה ירוד, היא חלשה ורזה. "יש לה קרובים?" האחות שואלת את הפרמדיק, לא שידוע לנו, הוא משיב. דוקטור קגן, האחות קוראת לדימה, אולי תראה אותה, אתה יכול להבין מה היא אומרת? דימה בודק אותה, נותן לאחות הוראות לגבי בדיקות שצריך לקחת, מביט בעיניה של האשה אל תוך האשונים, בודק אם הם באותו גודל. משהו בעיניה של האשה מוכר לו, היא מזכירה את סבתא שלו, שנפטרה לא מכבר.   אוחז בכף ידה הגרומה, אומר, פסו פרייטקי, הכל בסדר, אל תדאגי. האשה מחייכת חיוך עייף, מוקיר תודה.

אח"כ חולפות עוד שעות , דימה פונה לבדוק ולטפל בחולים אחרים ובסוף האשה מועברת למחלקה הפנימית להשגחה. דימה מסיים את המשמרת, ויוצא לכיוון דירתו הקטנה שנמצאת לא רחוק מבית החולים. בדרך הוא מזמזם משהו ששמע לא מזמן ועכשיו מהדהד בראשו כמו מחשבה טורדנית. הולך בשדרה הרחבה כשלפתע דמות קטנה מתקרבת לעברו. נרקומן של לילה פונה אליו, בפה חסר שיניים מתוך פנים לא מגולחות הוא מחייך אל דימה, "יש לך אולי סיגריה"? דימה עונה, מצטער, אני לא מעשן. הנרקומן אומר "אדוני, אתה יכול לברך אותי? תברך אותי", ונתלה על מרפקו של דימה ממש בתחינה, כאילו היה רב גדול שאנשים באים אליו לקבל ברכה.

דימה פונה אליו, מניח יד רכה על ראשו של הנרקומן וגופו העלוב מזדקף לרגע. "תהיה בריא". ואז פונה ממנו, ממשיך ללכת ומשאיר את האיש לקרטע ברחוב, בכיוון ההפוך.

בבית דימה נזכר באשה המבוגרת שהגיעה לבית החולים,העיניים האלה, הוא בטוח ראה אותן פעם, אולי בדק אותה כבר. מנסה להזכר בשם, מקרב את כף ידו אל אפיו מבלי לשים לב, ולפתע מגיע אליו מתוך ידו, ריח רחוק של עוגיות ובושם נעים.

נכתב על-ידי
תמר פריש הלביץ
הדף נקרא 143 פעמים
אהבתי חיבבתי
2 תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי