שכנות בזמן משבר (אקלים)
את אחר הצהריים אני ובתי רוני מעבירים ביער שבחצר האחורית. אנחנו משקים, מדשנים, חורשים, ומנכשים עשבים סוררים כאילו חיינו תלויים בזה. הכל לפי ההנחיות לטיפוח הגינה-יער שמשרד היערות הוציא בשנה שעברה כדי להתמודד עם משבר האקלים.
זו לא אשמתנו. לא אנחנו התחלנו בתחרות ה-"למי יש גדול יותר". ובוודאי שלא במשבר האקלים.
זה התחיל, אי שם בתחילת השנה שעברה, כשהווזנרים קנו עץ אורן בגובה של בית וחצי. עוד כשכולנו חשבנו שמדובר בטרנד ממשלתי שיחלוף. אבל כמו משבר האקלים, גם היערות הביתיים היו כדי להישאר. וכעת, בזכות הווזנרים המתוקים, השכונה הפכה לגן חיות של חשיבות עצמית. כל משפחה מנסה להוכיח שלה יש את היער הצפוף ביותר. ממש כמו כלוב מלא בבונים שמטיחים את הישבן האדום שלהם אחד בפני השני כדי להשוויץ למי יש את הישבן הבוהק ביותר. היינו חייבים להשתתף בהצגה.
לאחר כמה שעות של עבודה מפרכת, החולצה שלי רטובה כל כך מזיעה שלא רואים אפילו שהזעתי, והידיים והגב שלי שבורים ממאמץ. אני מביט ברוני. קוקו העגבניה שלה פרוע, האיפור זולג על רקותיה מרוב זיעה ואני מבין שגם היא מותשת. אבל מבחינתי היה להמשיך. הרצון הטבעי לעשות דווקא לווזנרים סינוור אותי לחלוטין, אני חייב להודות. אבל אז נשמעת דפיקה חזקה על הדלת.
רוני נשארת בגינה-יער להשקות, ואני פותח את הדלת. וראו מי זה מולי - אהרון ווזנר. כולו זקוף ולבוש בחולצת גולף שחורה, והשפם שלו - שהוא באמת מושא לקנאה - כאילו מביט בי בהתרסה. כל המראה מסתכם במילה אחת: שמוק. אני מבין שהוא בא במיוחד כדי להשוויץ ביער החדש שלו.
אז לפני שהוא אפילו פותח את הפה, אני מניח יד על הכתף שלו (ומתעלם מהבעת הגועל בפניו כשהוא מבין שאני למעשה מורח עליו את הזיעה שלי) ומוביל אותו לסבב השווצה משלי.
"ואת האורן הזה," אני אומר בחזה מנופח וטופח עליו כמו על מכר ותיק. "אנחנו קיבלנו במתנה מאח של שושנה. אתה יודע, זה לא סיפור אבל- " ואני אומר את זה רק כי זה כן סיפור. "אבל אח של אשתי אחראי בכיר במשרד היערות. ככה צמוד לשר!" ואני מדביק את אצבעותיי זו לזו עד שכמעט נכנסות אחת בשנייה.
"מה אתה אומר, מה אתה אומר." הוא מביט בעיניים מצומצמות ושופטות כדי להעריך את השיפוצים שיצטרך לכלול ביער שלו לפני מועד תחרות 'היער המפואר של שנת 2032.'
חתיכת מניאק, אני חושב בלב, אפילו לא מחכה לחזור הביתה כדי לעשות את החישובים, הא? אבל אני מחייך עד האוזניים.
"טוב, גם היער שלכם מכובד." אני ממשיך בקול מלא חשיבות. "כלומר, למשפחת אבנר יש כבר שלושה דקלים... " ואני מתענג על המבט הזעוף והרוטט שמשתקף מהשפם שלו, " אבל שמעתי שאתמול שתלתם אחד חדש, נכון? יפה לכם!"
אהרון שוקע בכעס מר כמו השאריות של הקפה השחור בכוס, ושותק עד שעוזב את הבית.
רוני ניגשת אליי אחרי שמר ווזנר עוזב.
"אז שמעתי שאנחנו משתתפים בתחרות." היא אומרת במבט ספקני. "מה קרה?"
אני מושך כתפיים בתמימות, אבל בפנים חש בלתי-מנוצח. "משבר האקלים, מה נעשה."