עבודות עפר - ליאורה קפלן-שדה

רומן רוגינסקי
שבת 16 לנובמבר, 2019 · 2 דקות קריאה

לפרק הקודם

ג

השופטת ליאורה קפלן-שדה צקצקה בלשונה. היא כל-כך לא רצתה להיות שם, אבל היא ידעה שהדבר הכי נכון לעשות בתקופה הקרובה הוא לא לעשות שום דבר. בעיקר לא לשנות הרגלים; לא להחסיר ימי עבודה, לא לבטל פגישות, להמשיך ולשחק את ליאורה כמו שהייתה עד המקרה המצער. היא שיננה זאת לעצמה בכל פעם שחשה רצון עז להתחמק, לברוח, להסתגר, להיות עם עצמה. היא אזרה את כל כוחותיה הנפשיים כדי לעשות כל דבר, חסר חשיבות ככול שיהיה, שהייתה עושה באותן נסיבות בעבר, לפני שקרה מה שקרה, וכך מצאה את עצמה ביום שישי של השבוע הביש מזל בחייה, יושבת עם שתיים מחברותיה, בבית-קפה תל-אביבי, לוגמת קפוצ'ינו, נוגסת בקיש ברוקולי, ומצקצקת בלשונה. באופן יחסי, הצקצוק המלאכותי בלשון היה קל לה יותר מאשר הצחקוק המזויף, שהיה דרוש לה, כשחברותיה החליפו נושא, והחלו להתבדח על חשבון הביצועים של בעליהן. בשלב זה הוציאו השתיים את קופסאות הסיגריות שלהן והציתו לעצמן, כל אחת סיגריה לפי טעמה, וליאורה, שהציתה גם היא סיגריה, נאלצה להתמודד עם השאלה המביכה, הפתאומית והבלתי צפויה: "איפה הנרתיק האלמותי שלך, ליאורה?"

"הוא נעלם," ענתה בפשטות וינקה עשן עמוק עמוק אל תוך ריאותיה, במטרה לרופף מעט את מתח העצבים, שלא יתפקעו פתאום ותישבר. היא לא נשברה, אבל עם כל כוח הרצון לא הצליחה להמשיך ולהקשיב לפטפוטי חברותיה, וחזרה לדוש בינה לבינה, איפה לעזאזל יכול היה הנרתיק להיעלם. בימים האחרונים תרה אחריו בכל מקום, הפכה את הבית ואת הלשכה ולא מצאה אותו. בזהירות המתבקשת, היא ביררה אודותיו במוסך ובמכון לשטיפת מכוניות; התקשרה בעילום שם גם למסעדה שבה אכלה עם סמי שלום, וגם אליו עצמו. 

בחניון של בית המשפט לא יכלה לחפש. היא סרקה קצת פה ושם, אך מחשש מצלמות האבטחה עשתה זאת בלי להתעכב, ובלי לחרוג ממסלול הליכתה הרגיל. העובדה שהמצלמות לא עבדו באותו בוקר איום, הייתה בבחינת נס גלוי, רק שהמשמעות שלו נעלמה מעיניה. האם זה בשביל להקל או להחמיר בעונשה?

"את בסדר, ליאורה?" שמעה לפתע, מבעד לערפילי מחשבתה.

"כן," מיהרה לענות, "אני מתכוונת, אולי תפס אותי איזה וירוס או משהו. עדיף שאני אלך."

ליאורה הפרה את החלטתה וברחה מהמערכה. כשהגיעה הביתה, מיהרה לעלות לחדר השינה, הסתגרה בו והלכה לישון. המנקה, שעמדה בדיוק לעשות את חדר השינה, נבוכה ונסוגה חזרה לחדר האמבטיה, מקללת את ליאורה בליבה ומאחלת לה בשפה הרומנית כל מיני פורענויות, היאות ליהודיות מלוכלכות.

 

מאיר לוי מתח על כפות ידיו זוג כפפות מנתחים והתיישב אל עמדת המחשב של אחד מעמיתיו. המילים החלו להתערבב בראשו וליצור צירופים שונים. בסופו של דבר בחר בנוסח הקצר והתמציתי ביותר:

"לכבוד השופטת ליאורה קפלן-שדה. הנרתיק של הסיגריות שלך אצלי. התמורה: 500 אלף ש"ח במזומן. גייסי את הכסף במהירות האפשרית והמתיני להוראות. אל תפני למשטרה ואל תעשי שום דבר שיכשיל את העסקה. בלי שטויות - עוקב אחריך בכל מקום, המוצא הישר." 

מאיר הקליד את מכתבו על דף נייר חלק והדפיס אותו. אחר-כך קרא בו מספר פעמים. 500 מאות אלף ש"ח - האם זה הסכום הנכון לדרוש? תחילה חשב על סכומים נמוכים יותר: 100 אלף ש"ח, 200 אלף, אבל משפחת שדה הייתה משפחה מבוססת היטב, כזאת שמגיעה לעיתונות הכלכלית. מאיר החליט לקחת סיכון מרבי לתשואה מרבית, ובלע ערימות של אוויר.

(המשך יבוא...)



נכתב על ידי
רומן רוגינסקי
היה הראשון לפרגן
הדף נקרא 20 פעם
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש